צחוק בכל מחיר

"גיבוי העורף" מאת לורן דואלה, ב"אהל". – עברית: מ. גיורא. – ההצגה: א. הרשקוביץ. – הצייר: יוסף קארל

זמן רב לא העלה שום תיאטרון בארץ לפני הקהל קומדיה כה תפלה, כתובה בחוסר כישרון, בחוסר דמיון ובחוסר השראה – כמו הקומדיה הכביכולית "גיבורי העורף", ש"אהל" העלה אותה לאחרונה על בימתו.
אין ספק, שמגמה רצויה הדריכה את הממונים על הרפרטואר, בשעה שבחרו מחזה שדן "בענייני מלחמה"; הם ניסו לקלוע לאחת הנקודות "הבוערות" בהלך הרוח של הציבור. זוהי גישה נכונה. אולם בכוונה בלבד לא סגי. אם הדבר שמעלים אותו בגלל שיקולים של אקטואליות, איננו גם בעל ערכים ספרותיים משלו – נידון הוא לכישלון מראש. יש רק יוצא מהכלל אחד – אם זהו מחזה רפורטאז'ה שלנו, מקורי, הנוגע לציבור שלנו, צומח ממנו, מתאר אותו או מצליף בו. אז יכול לקרות שערך האקטואליות מפצה במידת מה על חוסר ערכין מבחינה ספרותית ואמנותית.
אולם מה לנו בימים אלה בישראל לראות עלילה לוקאלית, שדופה ויבשה, בנויה על סכימה שקופה – משנת 1914 בפאריס? אמנם, לא הנושא קובע לחיוב או לשלילה, אלא עיבודו. והסופר דואלה, שלא נודע לנו דבר על זהותו – מתברר, שבהחלט אינו ראוי שנדע דבר על זהותו.

*

את הפרשה הזאת, מעשה בסוחר פאריסאי שהינו פטריוט גדול בימי שלום, אבל עם פרוץ המלחמה הוא עושה כל מאמץ כדי "להסתדר" בעורף, וכן המעשה בבתו ששני מחזרים רצים אחריה (מה הם מוצאים בה? – שואל אני את עצמי), וכן המעשה באשתו שהיא קצת נאנחת וקצת מטפלת בחיילים פצועים – ראוי במסגרת תפאורתית קפואה ושוממה של יוסף קארל. בימויו של א. הרשקוביץ היה עשוי קטעים-קטעים – החל ממלודראמה של סצינות אהבה בין הצעירים ועבור בקומדיה קרתנית של מיחושי בטן וכלה בטיפוס הגיבור הראשי על נברשת הקיר – הכל במאמץ לדגדג ולהצחיק.
התפקיד הראשי של סוחר הנייר הפאריסאי פאפסיה נמסר בידי יהודה שחורי, שעמל בלי הרף כל זמן ההצגה, אבל הזכיר לנו לא סיטונאי צרפתי, אלא בעל מלאכה יהודי מעיירה פולנית. יהודה גבאי, בתורה קמעונאי, היה היחידי שהצליח להעלות רגעים מעטים של חן בהצגה. השחקנית המוכשרת חינה רוזובסקה התהלכה על הבמה, כשידיה כבולות בתפקיד שאין לו שום טעם ותכלית בהצגה. שפרירה זכאי, בתו של פאפסיה, לא הצליחה לשחק תפקיד. אברהם דוד, פנים חדשות, לא הוכיח מה זכותו לעלות על הבמה. דוד הארט, בתפקיד של פקיד קטן, שיחק משחק מסוגנן בעקביות.

*

אי אפשר לסיים רשימה זו, בלי לשאול שאלה שמטרידה זה זמן רב כל שוחר תיאטרון וכל איש הסתדרות: לאן מועדות פניו של "אהל"? לפני זמן קצר קיבל "אהל" לתפקיד של יועץ אמנותי אדם בעל נסיון בביקורת תיאטרונית ובעבודה תיאטרונית – והנה, נתבשרנו לא מכבר, שהנהלת "אהל" פיטרה אותו. האם כבר הספיק אותו איש להוכיח את אי-יכולתו? או שמא סבורה הנהלת "אהל" שהעבר של התיאטרון הוא תעודה המוכיחה את יכולתה שלה? וכן שמענו, כי ראשי ההסתדרות החליטו להיכנס לעבי הקורה של הפרשה – ואנו מצפים לדברים שיזוזו.
אין שום הכרח ש"אהל" לא יהיה תיאטרון טוב. אם יש בארץ שני תיאטראות ראויים לשמם (והקאמרי אף מקיים שלוש להקות בקביעות !) – יכול גם יכול להתקיים תיאטרון פועלים ראוי לשמו. אבל בטרם יהיה תיאטרון של פועלים – עליו להיות תיאטרון. יש ויש ב"אהל" כוחות; יש לו גם דור צעיר שצריך להדריכו ולנצלו. ואין בארץ מחסור בבמאים, ביניהם מוכשרים מאד, שהוכיחו את יכולתם. צריך רק לחבר את הקצוות.

*

הצגות כגון "גיבורי העורף" שבה מטפסים ממש על הקירות (או על הנברשת) כדי להצחיק – אינן מצחיקות, הן הופכות את עושיהן לצחוק.