צלילים צה"ליים

ביטוי משביע רצון להדים שעוררה בלבנו מלחמת ששת הימים מסוגלת לתת, לפי שעה, רק הזעיר-אמנות, קצרת היריעה וקצרת הטווח. בזאת נוכחנו לדעת בערב המצוין במחיצתו של אריק לביא – "מצה"ל באהבה".

אריק לביא העלה מבחר מן החומר שהגיש לחיילים "בשטח" בעת הכוננות ובעת המלחמה, ועמו הוא מעלה לפני מאזיניו יריעה ססגונית של הלכי רוח, שיש בהם רטט ועליזות, דריכות וגאווה.

הרפרטואר של אריק לביא הולם ברב-גוניותו את כישרונו הכפול – פרקי קריאה, שאותם הוא משמיע בנונשאלנטיות וללא פאתוס, ופרקי זמרה, שדווקא בהם הוא משחרר את פרץ רגשותיו. מבין הפזמונים הנחמדים, שהוא מגישם בצורה רהוטה וקולעת ביותר, נציין את "צו קריאה" לבנציון תומר וזראי; "ניגון עתיק" לאלתרמן וזראי; "מכתב מאימא", השיר הישן מימי "המטאטא", שבו הוחלף הפסוק "שתגדל לקורפוראל" – ל"שתגדל לרב-סמל"; שיר ההספד "דוד איננו", של אורי סלע וזראי; "קרב רפיח" ליורם טהר-לב וצבי בורודוב; השיר המרשים ביותר, בעיני – "יהושע", מאת אורי סלע וזראי; הפזמון "רחל" לשמואל רוזן ואפי נצר; וכמובן, "ירושלים של זהב"… וגם "של ברזל". ובמסכת הריגוש של הימים הגדולים האלה יש מקום גם ל"המנון המלחמה" החיילי המחוספס – "נכניס להם".

חלק אחר של הערב המקדיש אריק לביא לקריאת הפרוזה המתחרזת של חיים חפר, שהתעלה בימי המלחמה לשיאים של חן ושל פאתוס.

אריק לביא מתגלה בערב זה כ"טרובאדור של מלחמת ששת הימים" – ואנו אסירי תודה לו על תרומה זו שתרם לנו.

צד אחד של בידור הנוגע לצה"ל ראינו לא מכבר, בהצגת "שישה ימים בטנק", בביצוע להקת השריון.

יש עניין רב במעקב אחר הלהקות הצבאיות שלנו. ראשית, כמעט כל מי שעתיד להיות שחקן מוכשר עובר את שלב הלהקה הצבאית, ובדרך כלל אפשר "לגלות" אותו שם בפעם הראשונה. רשימת שמות כגון חיים טופול, אורי זוהר, יוסי בנאי, עודד תאומי, אריק איינשטיין ואחרים, מוכיחה את הצידוק שבמעקב אחר הלהקות.

בנוסף לזאת, הלהקות הצבאיות הן המוסד היחיד בארץ בתחום הבידור הקל, המוסיף להתקיים בהתמדה – הודות לקהל מובטח והודות לתקציב מובטח – והן משמשות אפוא גם מקור פרנסה וגם מקור השראה לפזמונאים. במלל ובלחן, ובזאת מבטיחים את קיומו של הפזמון העברי ואת התפתחותו ברוח הזמן.

הצגת "שישה ימים בטנק" הפתיעה לטובה בביצוע רהוט, בטעם טוב ובמקצב תוסס, פרי עבודתה של הבמאית מירי מגנוס. השחקנים החובבים – בהדרכתו המוסיקלית של רפי בן-משה ועם תפאורה קלילה של לידיה פינקוס-גני – הצליחו להעלות ערב משעשע מאוד, שלא הצטרכנו כלל לסלוח לו את "חובבנותו", כשקטעי החזיונות הפנטומימיים-הקומיים, פרי עבודתה של הבמאית, מהווים את נקודות המרכז בתוכנית מגוונת של מלל וזמר.