שטר – לפרוטות

המחזת "החיים כמשל" בתיאטרון "עידן".

מאיר ינאי, שהיה שחקן מרכזי בתיאטרון "זוטא" של טורקוב – שהתמסר להעלאות מחזות ישראליים – החליט להמשיך באותה דרך אחר ש"זוטא" נסגר, בתיאטרון החדש שהקים "עידן". זוהי כוונה טובה וראויה לשבח. אך כיוון שהקים תיאטרון, סבור מאיר ינאי, שהוא מסוגל להיות גם ממחיז (ובקרוב אולי מחזאי?) וגם במאי וגם שחקן רב-דמויות – זוהי טעות גמורה, המכשילה את "עידן" ואת עילת קיומה.

למבצע התיאטרוני רב-האנפין שלו בחר לו מאיר ינאי את הספר המעניין של פנחס שדה, "החיים כמשל". מן המחזה של שטר ספרותי זה יצא צרור של פרוטות דלות, שצלצולן חלול ומזויף.

ההמחזה נטולה כל קו דרמטי: האפיזודות הזעירות מושחלות בזו אחר זו, ללא הגיון פנימי, ללא כורח אידיאי או דרמטי; השמטתה של אפיזודה כלשהי מן המחרוזת לא תגרע, כשם שקיומה אינו מוסיף. ועוד: את לבטיו המיוסרים של סופר, כדמות רגילה וחריגה גם-יחד, הפך הממחיז למעגל רדוד של סנטימנטאליזם, המתובל בפירורי מוקיונות, לקטעים של דקלום ואהבהבים ו"פרקי הווי" תלושים.

חסד אחד עשה הממחיז עם הסופר – הוא שמר על הטקסט שלו. ואמנם, אם עוצמים לרגע קט את העיניים, אפשר ליהנות מקטעי פרוזה נאה ומוצקה – אבל לשם כך מוטב, כמדומני, לקרוא את המקור, בלא להזדקק לתיווך.

גם הבימוי של מאיר ינאי מכוון אל הרגשנות השטחית, החולפת, נטולת הכיסוי – בעצב ובצחוק כאחד. ותנאים של במה קטנה ודלת אמצעים טכניים עוד מגבירים את הקיטוע, ש-23 ה"תמונות" של ההמחזה מחריפות אותו ממילא.

בתפקיד הראשי – תפקיד הסופר – מופיע אמיר אוריין, צעיר חביב, שפה ושם משמיע דקלום נאה, אך אין כל קשר בינו לבין הסופר בעל הנפש השסועה וההגות הנכאה. ביתר התפקידים הרבים של ההמחזה מופיעים, תוך עיצוב דמויות אפיזודות, ההולמות במה זעירה – יעקב טימן, תרצה ארבל, מאיר ינאי ואביבה אורגד.

בהצגה שבה נוכחתי ישב הקהל בשקט ובסבלנות עד סוף ההצגה. זה רק מוכיח כי – יש לנו קהל טוב ומנומס: קהל הראוי לתיאטרון משובח יותר.