מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"חופרי הזהב" לפי שלום עליכם – ב"אהל".
החן וההומור העממי של שלום עליכם, עם שחקן שנשתמרה בו "הטיפה היהודית" מן הימים ההם, עם קצת ליווי מוסיקלי וקצת סצנות המוניות ססגוניות – לכאורה, היכן מרשם בטוח יותר להנאת הקהל הרחב ולהצלחת הקופה? הניסיון בכיוון זה, שעשה תיאטרון "אהל", בהציגו את "אוצרו של נפוליאון", נתגלה כהצגת-נפל מכוערת, שקשה לומר מה בולט בה יותר: קריקטוריזם מסליד, קיצ'יזם חסר מצפון אמנותי, או סתם חוסר-טעם פרובינציאלי ברמה שאי-אפשר להנמיך יותר ממנה.
אם נלך לפי סדר ה"זכויות" הרשומות בתכניה, נקבל את התוצאות דלהלן:
– מאיר מרגלית ופיטר פריי עיבדו את שלום עליכם והפכו אותו לגוש עלילתי חסר צורה ומקצב, שקרעיו תפורים בבדיחות מיושנות ובאמירת הדברים המובנים מאליהם עד-כדי-שעמום; נוצר טקסט, שזור במונולוגים רבי מדי בשביל המעבד השחקן-הראשי, העוצר את כל המתרחש סביבו ומשמיע דיבורים שאינם מעוררים אמון או עניין כדי-פרוטה.
– התרגום של אוריאל אופק, כביכול ניסיון להעטות לשלום עליכם לבוש חדש, אינו אלא בליל של חדש וישן, ללא אופי וסגנון לשוני עצמי, תוך ערבוב רב מדי של מילים מלשונות אחרות, שאינן אומרות דבר לחלק גדול מן הקהל.
– לבמאי פיטר פריי מגיע "מקום כבוד" ברשימה הזאת, כי הוא מתגלה החוטא גדול מכולם. הוא מעלה לנגד עינינו בילבולת סגנונית חסרת כל טעם ופרצוף; עיירה יהודית, שרוכליה ותגרניה נושאים על גביהם (לפתע פתאום) שלטים מודרניסטיים, המכריזים על מקצועם ומרכולתם; בסצנת החתונה הם נושאים על גבם… משענות של כסאות – וחי נפשי, שלא הצלחתי להבין, למרות כל מאמצי, לשם מה העלה הבמאי לפנינו סצנה זו של "בית הכיסאות". פריי מניח למרגלית לדקלם מונולוגים אינסופיים, כשהוא הופך המון גדול של שחקנים על הבמה ל"מקהלה מדברת" של חצאי-מילים וקריאות התפעלות. מדי פעם הוא מעביר לנגד עינינו תהלוכה צועדת-מרקדת של דמויות, שתנועותיהן הן שפל-המדרגה של פרימיטיביזם כוריאוגרפי, ונלווית אליהם מוסיקה חסרת כל ניצוץ של ברק מאת יחזקאל בראון
– התפאורה והתלבושות של עדינה רייך עשויות בסגנון רעשני-צורמני וברמה של אילוסטרציה מאגאזינית.
– תיאור הערב הזה לא יהיה שלם, כמובן, אם לא נזכיר לפחות מישהו מבין כשלושים שחקנים המסתובבים ללא כל צורך על הבמה. במרכז ההצגה עומד מאיר מרגלית, בדמות היהודי המכובד (היחיד כמעט) של העיירה, כשהוא משחק משחק של החשבה עצמית מודעת ומובלטת, מרבה בז'סטיקולציה "מסוגננת" לצורך וללא צורך, מדבר בהיגוי המכריח לנחש את משמעותו של כמחצית הטקסט, ואינו יודע עם בכוונתו לשחק יהודי עליז ומצחיק בעיירה יהודית עליזה, או יהודי בעל הדרת זקן והדרת כבוד. אם אמנם עורר הפעם מרגלית רגש כלשהו, היה זה רגש של חמלה, שלשחקן בעל עבר ובעל יכולת כאלה ניתן להתייסר בצורה כזאת.
לעומת זאת אין בלבי שמץ של רחמים, אלא זעם בלבד, על מושכי החוטים של "היצירה" הזאת – וכוונתי לבמאי פיטר פריי, איש הידע והתרבות בתחום התיאטרון, בין אם החליט להשפיל עצמו ולעשות מלאכה בזויה שכזאת, ובין אם השלה את עצמו ועיניו טחו מראות מה עושות ידיו.