שנים חולפות – אהבה בעינה עומדת

"ההבטחה", מאת אלכסיי ארבוזוב – ב"הבימה".

בשביל אוהבי "הסיפור הפשוט", הסנטימנטלי, שבעיותיו אינן חורגות מדל"ת אמותיו של חדר ומגימ"ל צלעותיו של "המשולש" הנצחי – מציג תיאטרון "הבימה" את "ההבטחה" של המחזאי הסובייטי אלכסיי ארבוזוב.

ארבוזוב מוכיח, מצד אחד, שהוא יודע את סוד הצמצום: הוא בונה את העלילה כולה, המשתרעת על פני תקופה של 17 שנה – סביב שלוש דמויות בלבד; מן ההפצצות האימתניות של מלחמת העולם השנייה, דרך שנות השיבה אל חיי שלום ועד לימי קשישותם של גיבורי העלילה, צופים אנו במתרחש באמצעות בחורה ושני בחורים המתחרים על אהבתה. אך מצד שני מסתבר, שהוא אינו יודע את הצמצום: סיפור העלילה מתמשך באריכות מופלגת; בעוד שהמערכה הראשונה מביאה עמה כמה הפתעות, עם הופעתן המודרגת של שלוש הדמויות בעלילה ועם התגלותן, באה המערכה השנייה ומעלה רק מחדש את מערך היחסים שנוצר בין השלושה כבר במערכה הראשונה – והמערכה השלישית נסבה שוב, בגרסה נבדלת שכבר הכרנוהו היטב. המפנה שבסיום אין בו תוקף של הכרח, לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינה דרמטית, ואין הוא חולץ את החלק השלישי משממונו המתמשך.

הבמאי ראובן מורגן הציג מחזה זה בסגנון היחיד ההולם אותו – סגנון ריאליסטי, המהלך אט-אט מתמונה לתמונה, כשהיסודות המרעישים העיקריים הם קולות המלחמה הרועשים מן החוץ, והחוט המקשר את העקלתון הסנטימנטלי הוא מנגינה של ואלס, כדוגמת "מנגינה חוזרת" בסרט.

העלילה נישאת על כתפיהם של שלושה שחקנים חביבים ואהודים – דליה פרידלנדר, המיטיבה להיות דמות אמינה הן בתור בת 16 והן בתור בת 36, כשהיא אופפת כל גיל באווירה הנפשית ההולמת אותה; ישראל בידרמן, בדמות חיננית של צעיר מסוגר, נוקשה, המוכן לייסר אף את עצמו ובלבד שלא תתגלה חולשתו ברבים; ואלכסנדר פלג, בדמותו של אינטלקטואל, ציני וחולמני בעת ובעונה אחת, הנמלט מים המציאות הטובעני אל הכוסית הגואלת.

המחזה הוצג בתרגומה העברי השוטף של מרים אורן, לפני תפאורתו של יוסף קארל, אשר בנה חדר באופן שניתן לשנותו בהתאם לשנים החולפות.

מי שמוכן להתבשם מסיפור אהבה ארוך, להשתתף בפרפוריהם המתקתקים של אוהבים ונאהבים ולא-נאהבים לעקוב אחר לבטים רבי-שנים כיאות ל"נפש הרוסית הרחבה" הנודעת – מוצעת לו כאן הזדמנות לעשות כן תוך התבוננות בהצגה, שהמשחק והבימוי בה הם על רמה נאה.