שני גדולים – על במה קטנה

"שעת האפס" בתיאטרון "הבימה".

"שעת האפס" הוא מחזה נאה בעל מבנה קאמרי, בהשתתפות ארבעה שחקנים בלבד המקפל בתוכו, במקביל לדרמה של בני-אדם, את אחת הדרמות הגדולות של המאה שלנו – בעיית המדענים שפיתחו את הפצצה האטומית. המחזאי הצרפתי (הבלתי ידוע לנו), איוו ז'אמיאק, שיחזר בצורה תיעודית חופשית מאורע מסוף מלחמת העולם השנייה – פגישת מדענים גרמניים עם חוקר האטום הדני, פרופ' נילס בוהר; בפגישה הזאת, כפי שמספר המחזאי, ביקשו לדעת המדענים הגרמניים, תלמידיו של בוהר, אם האמריקנים, גם הם תלמידיו של בוהר, מוכנים להפסיק את פיתוח פצצת האטום אצלם, ואז יפסיקו גם הגרמנים את מחקרם בתחום זה, כדי להציל את האנושות מן השואה של "שרשרת תגובה".

אנו יודעים, כי מן היוזמה הזאת – אם אמנם הייתה ובמידה שהייתה – לא צמח מאומה. המדענים באמריקה פיתחו את פצצת האטום – ומכונת המלחמה הנאצית חוסלה. אולם במחזה הזה מצליח המחבר ליצור מתח דרמטי ועניין, בשעה שארבע הדמויות – המדען הדני ואשתו, ותלמידו הגרמני ואשתו – מתלבטים, משחקים "מחבואים", חוששים לתת אמון רב מדי לצד השני בלא הבטחת תמורה, חרדים בכל לבם לשלום העולם וערכיו, ועם זאת מרגישים שייכות ונאמנות למולדת הלוחמת שלהם.

סיבות אחדות, שחברו יחדיו, לא פעלו לטובת ההצגה.

הסיבה הראשונה היא – תפיסת הבמאי דוד לווין והצייר אלי סיני. עם פתיחת הבמה אנו רואים מרחב נאה, ערב לעין – קירות עץ, המהווים רקע, ובחלל הבמה מתנשאים ציורים ודיאגראמות מעולם המדע של האטום. אולם בזאת נעשה כבר צעד ראשון לעקירת העלילה מן האווירה הקאמרית-אינטימית, שבה שרוי המחזאי, וניסיון להעלותה לאווירה מופשטת יותר, "אוניברסאלית", הולמת את המשמעות ההיסטורית של העלילה המצומצמת.

ואמנם, בהתאם לקו הזה, אין לפני קירות הרקע, על הבמה, מרחב מחייה יומיומי של בית מגורים – כגון ספה, כורסאות, ארון ספרים וכדומה; לפיכך אין לרשות השחקנים נקודות אחיזה בשביל ליצור קונטאקט זה עם זה, בעזרת העצמים הטבעיים של חדר מגורים. השחקנים עומדים במרחב חשוף, "על הבמה" (של ההיסטוריה), ובמקום להתנועע באופן טבעי באווירה אינטימית, הם אינם יודעים מה לעשות עם עצמם, אין לרשותם מגוון של תנועות ותנוחות, אלא הם עומדים באופן חדגוני זה מול זה או זה לצד זה, באחת הפינות. מובן, שזה גורע מן החיוניות של ההצגה.

הצגה זו אינה נשכרת גם מן העובדה, ששני האישים הגדולים והנערצים ביותר של התיאטרון הישראלי, חנה רובינא ואהרון מסקין, משחקים בו בשני התפקידים המרכזיים – המדען הדני ואשתו.

מה לעשות – אין אנו יכולים לשכוח אף לרגע את עשרות שנות עברם הזוהר של שני ענקי הבמה הללו, את התפקידים כגון לאה, מירה'לה אפרת, מדיאה, או הקבצן ב"הדיבוק", הגולם, המלך ליר ועוד ועוד. והתוצאה הבלתי נמנעת היא, שכאשר מציבים שני שחקנים כאלה בתפקידי יומיום אפורים, חש הצופה בהכרח, כי לא בא על מלוא סיפוקו.

אכן, אני מבין כי בעיה לא קלה היא שילובם של שני שחקנים בלתי רגילים כאלה במסגרת הצגה. אך נראה לי, כי שילובם במחזה זה דווקא, הבנוי על שפע של מלל בלתי פוסק, לא היה בחירה מוצלחת.

עם זאת, מה טוב היה לראות, אחר הפסקה די ממושכת, את השניים הללו על הבמה – ולו לראותם בלבד.

לצד רובינא ומסקין גילמו את החוג הצעיר אלכסנדר פלג ואדית אסטרוק. התרגום העברי הרהוט הוא של עדה בן-נחום.