תחיית החיים

סיפורי כתריאליבקה – בפי אליהו גולדנברג

ביום בו נחנך "בית שלום עליכם" בתל-אביב, והוכרז על "שנת שלום עליכם", היה משום סמליות בכך, שנערך ערב הבכורה הרשמי של תכנית המיקרא "כתריאלעווקער פראגרעס" ("קידמת כתריאליבקה"), בפי הקריין אליהו גולדנברג.

אך חשיבותו וקסמו של ערב זה לא היה בזימון הסמלי. עיקרו של הערב הזה היה בכך, שאליהו גולדנברג העלה לפנינו את שלום עליכם – כה חי וכה עסיסי, כה תוסס וכה חינני, כה אקטואלי וכה קולע, כאילו לא כתב על איזו כתריאליבקה לפני עשרות בשנים. אלא עלינו ועל עירנו ועל מדינתנו, וכאילו כל אותה "כתריאליבקה" אינה אלא שם – בדאי לסאטירה אקטואלית בתכלית.

מעלותיו של אליהו גולדנברג כקרי ידועות משכבר: הוא קורא בהיגוי צלול להפליא, כששפת האידיש קולחת מפיו בטבעיות של כעין דו-שיח, המתנהל בינו לבין הקהל היושב מולו. נימת קריאתו היא אחידה, כראוי לערב – מקרא, ורק פה ושם הוא גולש לפרק של חקיינות, כלפי שמות זו או אחרת; פרקי חקיינות אלה הם קצרצרים ומשמשים רק כעין תבלין, שאחריו אנו שבים למסכת הקריאה הרגילה. והוא מזדהה עם החומר הנקרא, באופן הגורר הזדהות גם אצל המאזין.

אך עיקר זכותו של גולדנברג אינו בתחום הטכני של הגשת פרקי מיקרא, אלא בתחום הרוחני: הצחוק והדמע, החיוך וההצלפה, הכאב והשמחה של בני עמנו, שהם זהים בימים עברו ובימינו אנו – ואולי נאמר שהם אוניברסאליים – זוכים למלוא הביטוי בפרקי המיקרא שהוא מעלה. והחייאת שלום עליכם – שאינה תחיית המתים, אלא בבחינת "תחיית החיים" – היא חוויה מעשירה לנפש כל אדם.