מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
כשישראלי נמצא בחו"ל שואלים אותו לא פעם, מה נשמע בתיאטרון הישראלי? במקרה כזה הייתי מתהסס לרגע קט ואחרי –כן הייתי משיב: "נו .. מציגים את שייקספיר, את ברנארד שו, את שילר .. אה .. את פאניול, את קולט…" אנשי שיחי היו מפסיקים אותי ואומרים: "בסדר, בסדר, אבל מה נשמע בתיאטרון ה י ש ר א ל י ?
משמעות השאלה היתה ברורה ואחת. את שייקספיר יכולה להציג גם להקה דראמטית של בית-ספר. אנשי שיחי ביקשו לדעת מה קורה במחזאות הישראלית. כי המחזות – ולא ההצגות – הם התיאטרון. ובעניין זה נאלצתי למלא פי מים. לא היה לי מה לומר, מסתבר, כי זה שנים אחדות לא היתה על בימותינו מחזרות ישראלית – זאת אומרת, לא היה לנו תיאטרון ישראלי.
על כן יש לברך את "הבימה" ואת ניסים אלוני אשר – עם "הכתובה" של קישון – מפלסים שוב למחזה הישראלי את הדרך אל התיאטרון הישראלי.
ניסים אלוני הוכיח כבר בעבר, במחזה ובמערכון, שהוא נמנה עם טובי המחזאים על ישראל. הוא התרחק מלכתחילה מן המחזה הרפרטאז'י המגלגל עלילה – מעניינת יותר או פחות, מותחת יותר או פחות, מבדרת יותר או פחות – ושאף ביצירתו לתת ביטוי לרעיון כלשהו, רעיון השאוב מן המציאות שלנו ועל כן גם בעל משמעות אוניברסאלית.
גם הפעם לא הלך ניסים אלוני בדרך השגרה. את אשר ביקש לומר, הלביש בלבוש של אגדה ססגונית מקורית. אם אמרנו "מקורית", ביקשנו להדגיש, שאין כאן חקיינות, אף על-פי שביצירתו של אלוני מורגשות היטב השפעות אחדות, כגון של ברגט, דירנמאט והאוואנגארד מערב-אירופאי.
ואולם, אם מחזהו של אלוני לא הגיע לרמה של שלמות ונשאר בגדר ניסיון מעניין וגם חשוב, הרי זה בראש וראשונה משום שאלוני, המשמיע מעל הבמה "חכמות" כה רבות, שכח חכמה עתיקה אחת: תפסת מרובה – לא תפסת. ההשפעות המחזאיות, שמהן שאב אלוני השראה, הן רבות מדי, מפריעות זו לזו; הרעיונות שאותם העלה, אף מרובים מדי, מתפשטים על שטחים נרחבים מדי, ומשום כך מיתדללים ומיטשטשים; ו"החכמות" והרעיונות שאותם ביקש אלוני להנחיל לקהל מאזיניו הם בחלקם חכמנות של פזמונאי ובחלקם יומרנות סימבוליסטית, המחייבת את הצופה למאמץ מחשבתי שאין להטיל עליו באולם התיאטרון, ומהלכים לאורך כמה אפיקים, שאינם מתקשרים ומתמזגים בדרך הטבע.
ב"כל-בו" האגדי של אלוני אנו מוצאים הכל-בכל-כל: סאטירה על שליטים וממשלות, דברי חזון ואימי על אטום, מהפכה ומלחמה, שלטון הבולשת, התבדחות על חיי הנישואין, פרקי דקלום פיוטיים ולצידם דברי בדחנות וגם … שיחה של זונות, המביעות דעתן כי מוטב להן להתאגד בהסתדרות, השליט הזקן חי בעולם אשליות משלו – והמבין יבין – כשסביבו מנהלים את מאבקיהם ראש הממשלה, בעל השלטון הגלוי ו"החייטים" בעלי השלטון הסמוי, המתחלקים באחוזי הרווחים ו… מפרישים גם למלך. הארץ כולה לבושה תחתונים … החייטים הם בעלי אחוזות … אנו חיים בעידן התחתונים … מלך הולך ומלך ברא, אבל הבגד נשאר … בכל דור ודור תישמע שוב הצעקה "המלך עירום"…
הדבר, שהמחזאי ניסים אלוני היה זקוק לו ביותר כאן הוא – במאי, שהיה הופך, מנפה ומקצר. אולם כיוון שאלוני נטל בידי עצמו את מלאכת הבימוי, קשה היה לו להניף את איזמל המנתחים כל "יליד רוחו" וכך קרה, שהמל העירום יצא בהצגה לבוש יותר מידי. דומני, כי גם עתה אפשר עוד לעשות את המלאכה הזאת – מלאכת היצירה של הבמאי בעקבות מלאכת היצירה של המחזאי – ולברור בין שפע המשלים, השירים, הסאטירות, המכתמים ושפע הסטיות, כדי להשוות להצגה גם קו סגנוני אחיד יותר וגם קו עלילתי מגובש יותר – דבר שאך יוסיף לקו הרעיוני של המחזה עצמו.
אם נהנינו בהצגה הזאת הנאה שלמה, בבחינת תאווה לעיניים ותאווה לאוזניים, פשוטו כמשמעו, הרי זה הודות ליצירתם של שני אמנים ישראליים בתחומים אחרים – הצייר יוסל ברגנר והמלחין גארי בארתיני. אין זה מתפקידנו לעמוד על סגולותיו המופלאות הידועות של ברגנר כצייר. אך הוא הוכיח הפעם שוב, על במת "בגדי המלך" שהוא מסוגל בקווים מעטים ובעצמים מעטים לנסוך חיים על הבמה רחבת הידיים ולהפוך אותה לגיא-חזיון מלאה-השראה-וחן של עלילה על מציאותית, המתנהלת במישור הרעיוני. והוא הדין לגבי קטעי מוסיקת הלוואי של גארי בארתיני שהוכיח כבר לא פעם בעבר את גודל כשרונו בחיבור של מוסיקה אינצידנטאלית.
רמת המשחק ב"בגדי המלך" היא בדרך כלל משביעה רצון. כתר המשחק מגיע ללא ספק לאבנר חזקיהו, בתפקיד המלך קאספר השמיני. מישה אשרוב ושמואל סגל היטיבו לגלם, את שני ראשי "החייטים". שמעון פינקל היה ראש ממשלה אלגאנטי ועירום, נציג הדור הישן, המוסיף להחזיק במסורות שלטון בדרכים חלקלקות; שלמה בר-שביט – קריין חלקלק ומתקתק; ישראל בקר – משורר, שכולו להט, אם כי הפריז מעט בנעימה הנמלצת; יצחק ברקת – שגריר ערמומי וחלק כשמן זית; בת עמי ושושנה דואר – שתי יצאניות גסות-עממיות; שמואל רודנסקי, בתור עגלון – הוא שמואל רודנסקי, עממי וחביב; אילה עדיני – בת המלך חובבנית; יוסף בנאי לא התעלה לגובה התפקיד שנמסר לו על-ידי הכתוב; אסתר אשד הייתה מארי נעימה ונוגעת ללב, אם כי היה מעל לכוחה לשאת את סיום המחזה שהופקד בידיה
ניסים אלוני מסיים את מחזהו באומרו, כי בכל דור ודור נמצא שוב משורר צעיר, המשמיע את הצעקה: "המלך הוא עירום". והוא מוסיף בנימה מיותרת של ציניזם, כי כך דרכם של הכלבים – הם מנסים ל הזמן שוב ושוב לנשוך את זנבם. אין אנו שותפים לציניזם של אלוני. אם הוא, ו"הבימה" איתו, ניסו הפעם "לנשוך את זנבם" ולמרות המאמץ הנאה "הזנב נשמט" – הרי זה רק אומר, שהמחזאים והתיאטראות חייבים לנסות לעשות כל שוב ושוב.
