הליכה אל העם

"אשת הסנדלר הנפלאה" מאת פדריקו דארסיה לורקה, ב"זירה". – הבמאי: יגאל זילברג. – הצייר: יגאל תומרקין.

מיצירתו של המשורר והמחזאי הספרדי פדריקו גארסיה לורקה ראינו כבר על בימותינו שתי טראגדיות – "חתונת הדמים" ו"בית ברנארדה אלבה". עתה זימנה לנו "זירה" הזדמנות לראות צד אחר של יצירתו – את הפארסה האנדאלוזית העממית "אשת הסנדלר הנפלאה".
את המחזה הזה כתב לורקה בשעה שניהל את להקת התיאטרון הנודדת "לה באראקה" ("הצריף"), להקה של צעירים ריפובליקנים נלהבים, שהחליטו להביא את דברם – בלבוש בימתי – אל העם. הם עברו במאות כפרים ספרדיים והציגו לפני הכפריים קומדיות, במסגרת הבנתם ותפיסתם, למען לתת להם חינוך תרבותי כלשהו ומוסר השכל. הם דיברו בשפת העם – והעם הבין אותם
לורקה המחזאי – שחייו נקפדו בגיל 37 שנים, עת עמד מול כיתת רובאים פראנקיסטיים לא דחק כלל את רגליו של לורקה המשורר. כשם שבשירתו היה כורך צורות שיריות ישנות ושורשיות עם חידושי התקופה, כן אף כרך בקומדיות העממיות שלו תמימות כפרית פשוטה עם רוח שירה אמיתית, שרוטטת מתחת למעטה של העלילה.
להעלות לפני קהל עירוני ישראלי פארסה עממית אנדאלוזית, בצורה שתעורר הד – מלאכה קשה היא. ואין היא כדאית, אם תוך כדי כך אין מעלים ומבליטים את הרטט השירי, העובר במחזה כחוט השני. אבל להעלות את הרטט השירי הזה – זוהי מלאכה קשה שבעתיים. מלאכה זאת היא בינתיים למעלה מכוחה של להקת "זירה".

*

סיפור המעשה של לורקה הוא פשוט בתכלית. סנדלר כבן חמישים שומע בעצת אחותו ונושא לו לאשה צעירה יפיפיה כבת עשרים. הוא שואף אל המנוחה והשלווה; והיא – עינה בכל עובר ושב. הוא ראשו שקוע בסוליות המינעלים, והיא – פרחים בשערותיה וגרונה נטוי. והבית השקט מזדעזע, כמובן, מקול המריבות, כי האישה הצעירה, דומה שאינה יודעת כלל לדבר בלחש. באין עצה, נמלט הסנדלר מביתו. הוא מתחבר אל להקה נודדת, שעוברת בכפרים. מקץ כמה חודשים הוא מגיע בתחפושת אל כפר מולדתו. הוא מציג לפני הקהל סיפור משך עממי וסמלי לגורלו. והנה, מתגלה לו, כי אשתו מתאבלת ימים ולילות על בעלה, שהסתבר לה שהיא אוהבת אותו אהבה עזה ואינה נכונה להמיר אותו באיש מן המחזרים הטרדניים שסובבים אותה. הסנדלר מסיר את תחפושתו – ודלום על אנדאלוזיה.

*

הבמאי יואב זילברג (שלמד באנגליה ועובד ב"הבימה") והצייר יגאל תומרקין (שהשתלם בתיאטרונו של ברטולד ברכט בגרמניה) תופסים את "העממיות" תפיסה פשטנית מדי, תפיסה של פשוטו כמשמעו, ועל כן אין לצופה הרגשה שהמחזה – שנועד במקורו לבמה ארעית בכיכר הכפר – עבר בכור מצרף אמנותי; וגם אין לו הרגשה שהוא שרוי בכפר ספרדי נידח. הקלעים המלוכלכים התלויים סביב הבימה, נראים בהחלט מלוכלכים, אבל הם אינם עושים במידה מספקת רושם של לכלוך, סתמי, טבעי, לא מכוון, כפי שנדרש כאן.
שלומית קפלנסקי היטיבה לגלם את דמות אשת הסנדלר במחצית השניה של המחזה; הופעתה נתקפחה בגלל עודף של ברק וצחצוח, שאינו הולם את אווירת הכפר הדל. יעקב בנאי (אחד מארבעת בניו של חזן ירושלמי, שמהם יוסף – ב"הבימה", יצחק – בראדיו, וחיים – בלהקה צבאית) היה סנדלר יותר תימני מאשר ספרדי, אם כי משחקו, בשובה ונחת, מעורר אהדה; הוא הצטיין באחד הקטעים היפים ביותר של המחזה – בשעה שהוא מספר את סיפור המשל לפני קהל הכפריים. חמודה מאד היתה עפרה (או עדנה) פוקס – אחת משתי בנותיו של שחקן "זירה" פוקס, שמתחלפות בתפקיד – בתורת הילד חואניטו. אליעזר יונג, בתורת ראש הכפר, לא התעלה הפעם לרמה הטובה של משחק שבה אנו מכירים אותו בדרך כלל.
לשבח ראויים שני הדיטאריסטים, רנה מוקדי ואדי ששון, שמנעימים בנגינה ובזמירה. אולם מן הראוי, שלפני ההצגה – עת הם מנגנים "סתם ככה" – יואפלו קצת האורות באולם, כדי שהקהל ישתתק ולא יפריע בפיטפוטו גם למנגנים וגם לאלה שרוצים להאזין לנגינתם. רבקה גלי שרה בטמפראמנט ובחן מספר שירים ספרדיים; ואולם, אף על פי שהופעתה צריכה להיות גסה, במסגרת "הלהקה הכפרית", אין הכרח שתהיה כל כך קולנית.
את שמו של המתרגם, מיכאל אלמז, מצאנו בצינעה נסתרת אי-שם בירכתי התוכנית. אלמז, בתורת מנהל הלהקה ובמאי שלה, ידיו ודאי מלאות עבודה ומוטב לו שימשוך ידיו ממלאכת התרגום, על אחת כמה כשהמדובר בפנינה שירית קטנה כגון "אשת הסנדלר".

*

ובסיכום: ל"זירה" היו כבר הצלחות גדולות יותר; ואנו בטוחים שגם צפויות לה הצלחות גדולות יותר.