ממעמקים – אל פני השטח

"האחים קאראמאזוב", על פי פ.מ. דוסטוייבסקי, בהמחזתם של ז'אק קופו וז'אן קרוא – ב"הבימה". עברית: נתן אלתרמן. ההצגה: צבי פרידנלנד. הצייר: ג'ניה ברגר. מוזיקה: פורדהאוז בן-ציסי. כוריאוגרפיה: רת האריס. המנצח: צבי רוזן.

פגישה עם דוסטוייבסקי היא צלילה לתהומות של חיבוטי-נפש ולבטי-רוח, לעולם גועש שבו משמשים בערבוביה רדיפת תאוות בהמיות עם חיפושי אמת אלוהית, שקיעה בטיט-היוון של ניוון עם חתירה אל עולם שכולו טוב. בעלילותיו המסוערות יוצר דוסטוייבסקי רובד נוסף, מימד עליון, שמשווה משנה-משמעות למירוץ המאורעות הנראה לעין וקורע אופקים אל התעלות מזככת.

*

חייו של דוסטוייבסקי מקפלים בתוכם חלק ניכר מחיי רוב גיבוריו. החוויה הנפשית המזעזעת ביותר עברה עליו ביום חורף של שנת 1849 – והוא אז בן 28 – בשעה שעמד יחד עם עשרים צעירים אחרים מול קני הרובים של כיתת הוצאה להורג. אמנם, היתה זו הוצאה להורג מדומה בלבד, שלפני ביצועה ממש הגיע שליח הצאר ובישר לנידונים חנינה – גלות סיביר.

אולם לא זעזוע אחד בלבד חרש בגופו ובנפשו של דוסטוייבסקי. הוא היה בן למשפחת אצילים שירדה מנכסיה. אביו עבד כרופא בבית חולים של צדקה. משחר ילדותו ראה סביבו עוני וסבל ומוות. ילדותו עברה עליו תחת שוט המשמעת החמורה. בעודו בנעוריו איבד את אמו. אביו נרצח על ידי אריסים נזעמים. הוא עצמו הוגלה לסיביר, שם התענה במשך תשע שנים. עם שובו, החל דרכו כעתונאי וסופר.
שתי עשרות השנים האחרונות של חייו היו הפוריות ביותר ביצירתו. אולם גם בתקופה הזאת – היה מוקף נושים; אשתו הראשונה מתה עליו; באו ותכפו התקפות מחלת הניכפות; במסעותיו לחוץ לארץ נסתבך במשחקי מזל שלא עלו יפה.
וכל העת, מתוך גלגל ייסוריו, ביקש את התרוממות אל על, ניסה להדביר את התאוות ששרפו את גופו, חיפש את האמת, שאף להגיע אל אלוהים.

*
עיקר התעניינותו של דוסטוייבסקי איננה בתיאור ריאליסטי של מאורעות. עניינו בבעיות נפשיות ופילוסופיות. ברומאניסטן, הוא מתגלה לפנינו כמספר מעולה, רוקם עלילה מחונן, סוחר בעל יכולת שכנוע עצומה. הדמויות שהוא מעלה לפנינו אינן התגלמויות של רעיונות- אלו דמויות בשר ודמויות בתכלית, המתחבטות בייסורים וייאוש, הנדחפות על ידי תאוות, או מידרדרות לזרועות הטירוף. עלילותיו הן סיפורי בלהות אדירי מתח – על רצח בכוונה ושלא בכוונה, על מזימות שטניות, על ילדים בלתי-חוקיים, נכלים ושגעון. על בימת חזיונותיו אנו מוצאים סטודנטים מזי-רעב, זונות צדקניות, נערות סגפניות ויפהפיות סדיסטיות, אוהבים תמימי לב וברנשים שטופים במשחקי מזל, פושעים וחולים ניכפים, אנשי העולם התחתון ומבקשי אלוהים ברי-נפש.
בספרו "האחים קאראמאזוב", האחרונה ביצירותיו, מסכם דוסטוייבסקי את רעיונותיו ומגיע לשיא הישיגו האמנותיים.
מן הראוי לאמר – כל כמה שהדבר ייראה מוזר – שרעיונו היסודי של דוסטוייבסקי בספר זה הוא חיובי. הוא עצמו כותב בהקדמה לספרו, כי אלה "תולדות חייו של גיבורי אלכסיי פיודורוביץ' קאראמאזוב". והלא זה, אליושה, הוא הוא המבקש את הדרך לאלוהים, החוצה מהבוץ והניוון.
דוסטוייבסקי איננו מביא את גיבורו לנצחון (אמנם, אלף עמודי הספר אינם אלא "חלק ראשון" ואין אנו יודעים לאן היה מגיע דוסטוייבסקי, לולא נפטר בתום כתיבת הספר הזה). הוא מאמין, שאפילו אם עתיד הגיבור לשקוע, להיכשל – סופו שיביא ברכה. הוא מבטא את רעיונו זה במימרת הפתיחתה של ספרו, הלקוחה מספר יוחנן בברית החדשה: "אמנם, אמנם, אני אומר לכם: גרגר דגן אם לא יפול ומת בתוך הארץ – יישאר לבדו; ואם ימות – יוציא זרע רב". דרכו של אליושה בתוך משפחתו ובתוך חברתו משולה לגרגר הדגן, שנפח לארץ ומת – אבל דוסטוייבסקי מאמין שהוא "יוציא זרע רב".

*

על ארבעה אחים ועל אביהם מספר דוסטוייבסקי בספרו זה.
קאראמזוב האב הוא בריה שטופת תאווה, שבועט בסדרי החברה המקובלים: הוא אונס נערה מטומטמת, הוא מענה את בניו, הוא מגרש אותם מירושתם, הכל למען סיפוק תאוותו.
דימיטרי הוא הטיפוס "הרוסי", שטוב ורע עולים בו חליפות, טוב בלבו אבל חלש באופיו, מיטלטל בין צוקי המאורעות, נסחף לכאן ונפלט לשם. גם הוא בעל תאוות עזות והוא יוצא להרוג את אביו, כדי למנוע אותו מלבוא אל הנערכה שהוא אוהב אותה.
איוואן הוא איש קר, איש השכל המחושב. הוא דוחה את סדרי החברה ועל דרך הניתוח השכלי הוא קובע כי אין מוסר בעולם ועל כן "הכל מותר".
האח החורג סמרדיאקוב הוא ה"סיטרא-אחרא" של איוואן, הוא מקבל את רעיונותיו של איוואן, אבל מבין אותם בצורה מסולפת. איוואן הוא ניהיליסטן, ואילו סמרדיאקוב הוא קריקאטורה של ניהיליסטן. לסמרדיאקוב, החולה הניכפה, העלוב והבזוי, אין אותם מעצורים שישנם אצל איוואן. על כן מביא הוא את מחשבתו של איוואן עד לקצה גבול הפירוש. איוואן אומר "הכל מותר"; וסמרדיאקוב רוצח את קראמאזוב הזקן, שאנס את אמו המטומטמת.
אליושה הוא סמל הטוב. הוא מבין לנפש אחיו ועל כן אין הוא מתהלך בקרבם לא כמלאך זך, אלא כאדם חי ומנסה להטותם מדרכם.
כולם פושעים: דימיטרי, שביקש לרצוח את אביו, אף כי לא ביצע את זממו; איוואן, שרעיונותיו נתנו צידוק למעשה הרציחה בעיני סמרדיאקוב; וגם אליושה אשם, על שלא ידע למנוע את הרצח.
וכולם נענשים: דימיטרי, שמכיר באשמתו, יוצר לגלות סיביר; אליושה נכשל בשלב זה של שליחותו; ספרדיאקוב איננו יכול לשאת את עומס מעשהו – והוא שולח יד בנפשו; איוואן איננו יכול לשאת את עומס הירהוריו – והוא יוצא מדעתו. כך בא החטא אל עונשו.

*

ההמחזה שנעשתה בידי השחקן והבמאי הצרפתי הנודע ז'אק קופו וז'אן קרוא, הופכת את היצירה האדירה של דוסטוייבסקי למחזה מצוין, מחולק כהלכה למערכות ותמונות, מחזה שעלילתו מתפתחת בהדרגה ובטוב טעם, שדמויותיו מתגבשות, שאווירתו אמיתית. ההמחזה הזאת היא דראמה נאה, שעלילתה הסובבת על חלק מעלילת הספר – שהרי להקיף הכל אי אפשר – על בעיית יחסי המשפחה, התורשתיות, על סבכי האהבה ועל הרצח. אפשר לאמור, שההמחזה הזאת היא פופולאריזציה של דוסטוייבסקי. בדומה לרוב הפופולאריזציות – אבד בעיבוד מימד אחד, המימד העליון, של היצירה המקורית.
לעיבוד הזה נתווסף בימויו של צבי פרידלנד. זהו בימוי נאה, כמעט נאה מאד, אילו היה מדובר בדראמה משפחתית חסרת יומרות. אולם דומה, שאילו בחר לו הבמאי דרך בימוי סימבוליסטית כלשהי, היה מקרב את ההצגה לגרעין הדוסטוייבסקאי והיה מרחיק אותה מן החיצוניות והשטחיות של עלילת אהבים ורצח משפחתית.
תמונת הפתיחה במינזר היא "רוסית" שגרתית יתר על המידה. אולם מיד לאחריה אנחנו נסחפים עם המירוץ הראשון של העלילה. חבל שהתמונה השניה, בבית של קאטרינה איוואנובנה, היא איטית ומאיטה את מסלול התרגשותנו וחווייתנו. משפ ואילך יוצא הבימוי שוב לקו של עלייה, למרות משחקו הבלתי משכנע של דימיטרי פינקל בפונדק ולמרות הריקוד שם, שאינו שובה את העין ואינו יוצר אווירה. התמונה האחרונה, בביתו של קאראמזוב, חודשיים אחר הרצח, היא הטובה ביותר, הן בבימוי דינאמי והן הודות למבצעו המשחקי הנהדר של סמרדיאקוב-קלצ'קין.

*

בדומה לבימוי, אף המשחק איננו שווה באיכותו.
ארי קוטאי יצר דמות שלמה ומשכנעת, בגלמו את האב שטוף הזימה. אם כי נראה, שהוא סטה מעט לצד של גרוטסקיות, היתה הופעתו אחת מנקודות העוז של ההצגה כולה.
שמעון פינקל, שגילם את דימיטרי, תחת להיות מסובך – היא מבולבל, ותחת להיות חביב – היה מביך. במיוחד הפריעה דרך דיבורו המהירה, שבה נבלע חלק ניכר מן הטקסט. בתמונות הפונדק, בה מודגמת "הנפש הרוסית", שצחוק פרוע ושטפי דמע עולים בה בקנה אחד – היה מלאכותי ובלתי משכנע.
מישא אשרוב עמד בפני משימה קשה בעיצוב דמותו של איוואן. במחצית הראשונה של המחזה הוא אינו מביע את מחשבותיו בגלוי; והוא נשאר – גם במשחקו – חידה בעיני הצופים. על כן מפתיעה ומדהימה פי כמה התהפוכה הפתאומית שמתחוללת אצלו בתמונה אחרונה, מהפכה שהצופה כלל איננו מוכן לה. ואז, בשעה שהוא שרוי בריגשת לב מסוערת, משתמש אשרוב בגינונים של משחק נברוטי, שרכש לעצמו בתפקידו המוצלח ב"מראה על הגשר", משתולל ללא סייג ופולט קריאות בניס בלתי מובן לחלוטין.

אין ספק כי מבצע השיא האומנתי בהצגה הזאת הוא בידיו של רפאל קלצ'קין, בתפקיד סמרדיאקוב. קודם כל, דבר פעוט (כביכול): הכל מבינים כל מילה שיוצאת מפיו (וזה חשוב במיוחד באולם כגון "הבימה" בתל אביב, שבה נשמעת כל עטישה בקרב הצופים כקול נפץ, ואילו דברי השחקנים נוטים להיבלע אי שם). וכשם שמוצא פיו חטוב ומגובש וברור, כן אף דמותו מגובשת וברורה. קלצ'קין הבין מה הוא מבקש להביע – והוא אמר את דברו באופן מובן, באופן חודר חדרי לבב. הוא בונה אט-אט את דמותו של האח החורג, בנה הבלתי-חוקי של הצוחנת, שכלפי חוץ הוא כולו גינוני כניעה, אולם בתוך תוכו לוחשים גחלי סערת הנפש הקראמאזובית, פרי זרע אביו. בתמונה האחרונה, עת הוא לוקח דברים עם איוואן, אחיו ובן דמותו כביכול, הוא מתעלה לשיא בלתי משוער ומהנה את צופיו בחוויה בלתי נשכחת, שלכמותה אנו זוכים לעתים רחוקות. אף אילו היה סמרדיאקוב-קלצ'קין זה הדבר החיובי היחיד בהצגה – כדאי היה לראותה.
שמואל עצמון, בתפקיד אליושה, שיחק משחק חיצוני והופעתו לא הביאה עמה אותה קרן אור שמיימית שהתפקיד מחייבו לשאתה.
מרים זהר היתה נערת אהבים נאה וחביבה, והיטיבה להעמיד את תום נפשה וטוב לבה מול האיתנים השטניים שסביבה. שושנה רביד התקשתה לשאת במעמסה של אצילות וגאווה, שהוטל עליה עם תפקידה של קאטרינה, ארוסתו של דימיטרי. מוזרה היתה הופעתו של שלמה ברטונוב, בתפקיד מאהב-לשעבר של גרושינקה. האב זוסימה ממלא תפקיד נכבד בספר; דמותו הוקטנה בהמחזה ואבדה כמעט לחלוטין בביצועו השגרתי של מנחם בנימיני.
תרגומו של נתן אלתרמן הוא עשיר וערב לאוזן עד מאד. המוזיקה של פורדהאוס בן-ציסי מוסיפה תרומה נכבדת ליצירת האווירה. התפאורה של ג'ניה ברגר יוצרת מסגרת נאה, בבניינה את תמונות העלילה.

*

"הבימה" ראויה לשבח רב על שנטלה על כתפיה משימה כה רצינית. נראה, שטוב היה אילו עשו למען המשימה הרצינית גם גיוס כוחות הולם יותר. ההצגה הזאת, תחת להעלות אל פני השטח את המעמקים של דוסטוייבסקי, עלתה בעצמה אל פני השטח. עם זאת, אין ספק שגם בגירסה הפופולאריזטורית הזאת יש ערך תרבותי ואמנותי למחזה ולהצגתו.