דיגדוגים – בלי דיקדוקים
הצגת "שורש כל רע" – ב"החמאם"

המטרה היא: למשוך קהל קוני כרטיסים ולהצחיק אותו, איך מושכים אותו? על-ידי זה שמצחיקים אותו, איך- איך? על-ידי זה שמגישים לו – בלי לדקדק, בקטן ובגדול – את הנושר המדגדג: כיצד מפתים אישה חסודה, בתעב-תאווה לא חשודה, לבגידה בבעלה?

כיוון שמדובר לא באיזה עלון פורנוקאטוגראפי, המוכר חמוקיים בלשון חמקמקות, אלא במה שמתקרא "במה לסאטורה" – מתקלפים מקליפת האינהיביציות ומשחקים בקלפים גלויים. השחקן-הכרוז מכריז באוזני הקהל מראש, מהו תוכן ההצגה כולה, כנ"ל. כדי להוסיף חיזוק לדבריו, הוא מבקש מכל הבתולות שבקרב הצופים לעזוב את האולם. איש (כלומר אישה) אינו עוזב. הדבר נותן לכרוז הזדמנות לצעוק אל מאחורי הקלעים: "הערב קהל מצוין" .

אך קלפים גלויים – לא די בזה. צריך גם – תאמינו או לא – תרבות. או, לפחות, כסותא של רברובתא של תרבותא. אז שלושה בחורים – יודעי דבר זה ואחר – הידועים-בציבור בשמותיהם דן בן אמוץ, חיים חפר ויורם מטמור, "מתלבשים" על הכסות התרבותית, "פחות או יותר לפי ניקולו מאקיאוולי", ותופרים אותה טלאי-על-גלאי בחכמותיהם ובהברקותיהם, בבליל סגנונות העלייה-השנייה, תל-אביב הקטנה והצ'יזבאט – כשכל מהלומות ההצחקה מכוונות אל מתחת לחגורת (הצניעות).

קוראים לזה גם "קומדיה דל ארטה". זה משהו "ארטה-איסטי", ענתיק, שכותבים עליו בספרי תולדות התיאטרון; זה גם משהו, שהתיאטרון החדיש דש ומדשדש בו; זה גם משהו שמתיר לפרוק מסגרת (ועול); זה מין כזה של משהו שנותן הכשר לדברי מינות ומיניות שאינם כשר – למגדפין בנסיבות תרבותיות.

ועוד, לוקחים את שמואל בונים, שהוא אביו החוקי של בימוי הזעיר-במה אצלנו, ומטילים עליו לכוון את הולדת הממזר, פרי הניאופים של מטרוניתה פלורנטינית (שהינה דברה בכנסיה מחד, אך בעלת טמפראמנט חד לא פחות), עם מאהב מדופלם מפאריס. אין זה מפתיע – "דל ארטה" או "דל" בלבד, לא חשוב – שהבימוי של בונים עשוי כהלכה, כדת-וכמין, אם כי סצינת החוקן גולשת בהחלט לתחום שבו אין כבר להתווכח על טעם אלא על …. ריח.

התפאורה של אריה נבון היא – כתמיד ומעצם טבעה – כה עדינה, שאף הפסבדובוקאצ'יזם של המתרחש לפניה אינו יכול לפגום בסגולותיה הערבות לעין, גם הפזמונים של יוחנן זראי – שנכתבו לפני שנים אחדות בשביל אותו מחזה, שהוצג בגירסה אחרת, בשם "נחטוף אותו בשקט" – ערבים לאוזן.

בקרב שחקני "שורש כל רע" בולט יוסף ("בומבה") צור, בתפקיד הבעל בוניפאצ'ה, בעל אוצרות-קורח, הנבגד לא-על-כורחו. במיטב כישרונו הקומי הוא מגלם גולם אומלל ומצחיק בעת-ובעונה-אחת, דמות של סוחר, שרק זכות שק דינרייו עומדת לו בגיל העמידה, והוא משתוקק, כל-כך לראות על שלו חנותו את הכתובת "בוניפאצ'ה את בנו" (מי קרא את פאניול – מאק יאוולי או דה אמיציס?) עד שהוא מוכן לשמור ליד דלת חדר השינה, בו שרועה אשתו על מיטת-נשיקה.

הכומר תימוטיאו, שנשמתו מתנשאת אל היושב במרומים אך עיניו משתפלות על הסומך-נופלים, מעוצב בצורה משעשעת על-ידי חנן תרשיש, חבר להקת "התרנגולים" לשעבר. "תרנגול" לשעבר אחר בלול קורעי קריעת הגבר הוא יהורם גאון, בתפקיד כעין "פיגארו", רב-מזמימה בשירות הזימה, מתווך תיווכים ומשדך שידוכים, בעל טביעת-עין למלא כיסו מטבעות בעין יפה, המשמש גם סרסור – לדבר-אווירה בין ההצגה לבין הקהל.

יוסף כרמון, הפלורנטיני שחזר מפאריז, מפריז לצד האווילות בתפקיד המאהב-האוויל, שמאחוריו שלוש שנות השתלמות ב"יחסים בינלאומיים" בצרפת. מרגלית אנקורי היא דמות המרגלית החסודה המצפה לחסידה בכיליון –עין, אשת-האיש הצנועה של בוניפאצ'ה, שרק על-פי עצת הבעל והכומר היא אומרת "כן" ל….. צעיר – ולבסוף נהנית מכך עד ל"שורש כל רע". מרגלית, שהתפקיד הוטל עליה לפני ימים אחדים בלבד, צריכה עוד להשתחרר מכבלי הדאגה לטקסט, כשם שהצליחה להשתחרר – במצוות המחברים – מכבלי המוסר והביגוד.

מה היינו אומרים, לולא היה זה מחזה "קלאסי נודע" של מאקיאוולי, תוצר אופייני של הרנסאנס האיטלקי אלא סתם גודש של התחכמות לא-דו-משמעית, שנכתב על-ידי אחד הבחורים המקוריים שלנו?

היינו אומרים אותו דבר