"הפשפש" של ולאדימיר מאיאקובסקי

"הפשפש" של ולאדימיר מאיאקובסקי תיאטרון חיפה בימוי יוסף מילוא

–

המחזה "הפשפש" של ולאדימיר מאיאקובסקי, פייטן תקופת "הסער והפרץ" של המהפכה הסובייטית, הוצג לראשונה לפני כ-35 שנים. אחרי כן עברו עליו כ-30 שנות חרם של גניזה, עד שהוצג בשנים האחרונות שוב – והוא עודנו מקדים את תקופתנו אנו, משום שעלילת החלק השני של יצירה זו מתרחשת, אם לדייק, ב-12 במאי 1997…

אף על פי כן, אין זאת יצירה אוטופיסטית כלל וכלל. זוהי יצירה שכל מילה בה מדברת במישרין אל לבו ושכלו של בן תקופתנו באשר הוא.

בחלקה הראשון של העלילה מתפתה פועל-בולשביק לשאת לאשה את ביתו של בעל מספרה זעיר-בורגני, כדי להבטיח לעצמו חיי מנוחות ומותרות אחרי עמל המהפכה, בעוד שמחותניו מבקשים להבטיח לעצמם "פינכת מפלגה" במשפחה. "פינכת מפלגה" או פינכת ההשתייכות החברתית המעמדית, לא איבדה מכוחה וטעמה מאז ועד היום. שאיפת "הגבורים העייפים" המבקשים "להסתדר" על מצע ההישגים שלהם תרמו תרומתם בעבר, אינה זרה גם לתושבי מדינתנו, שתקופת "הסער והפרץ" האחרונה מרוחקת מהם 15 שנה בלבד.

בעת הילולת החתונה של גיבור העלילה כינורקין, פורצת שריפה, בה נספים כל באי המשתה, פרט לכינורקין, שגופו מוקפא ומשתמר בתוך גוש קרח יחד עם פשפש תאב דם וחיים שדבק בו – והוא מתגלה במקרה מקץ עשרות שנים, בשנת 1997. אז, בחלקה השני של העלילה, מפשירים ומחיים אותו (ואת הפשפש עמו) וגבורנו נקלע לתוך עולם שכלתני-סטרילי, המושתת כולו על עיקרי המדע הקר, אולם השלטון המושלם של המדע והעקרונות גזל ממנו לא בלבד את חדוות הלחלולית של "הטיפה המרה" אלא אף את חדוות החיים בכלל – ושוב שרויים אנו הצופים במסכת בעיות כה קרובה ומוכרת לנו: מה יהא מקום האדם עלי אדמות, בעידן בו ידביר כליל את איתני הטבע – גם את איתני הטבע בלבב אנוש פנימה – וירחיב את שררתו על פני מרחבי החלל.

ביצירתו זו מפגין המשורר מאיאקובסקי הן את כושרו לתאר בפולמוס סאטירי-מצליף את היש של ההווה והן את מעוף גישתו אל הבעיות הצומחות מן הדינאמיקה המסעירה את תקופתנו, המובילה – איש אינו יודע אנה.

חריפות המחשבה, כנות התחושה האנושית, הניסוח העממי הקולע והמשעשע – כל אלה תורמים לכך, שגם אחרי ש"הפשפש" עצמו היה מוחזק ומשומר בתוך גוש קרח של גניזה סטאניליסטית במשך כמה עשרות שנים, הוא קם עתה לחיים, כשגיבורו מלא חיוניות אקטואלית והפשפש שלו … עוקץ בגופנו החי.

מאיאקובסקי כתב את "הפשפש" בתיאום עם הבמאי החדשן מאירהולד וכך נוצרה יצירה שכולה חדווה שובבה של "עשיית תיאטרון" והיא כחומר בידי יוצר-הבימוי.

יוסף מילוא נאחז בנתונים בימתיים אלה בשצף-קצב והעלה חזיון ססגוני, מבדר, ומעורר מחשבה, משופע בהמצאות בימתיות על כל שעל-נעל. את המעברים בין סצינה לסצינה מילא מילוא בהקרנות קולנועיות, המעבירות אותנו מן הסרט הדוקומנטארי-כביכול (סרגיי אייזנשטיין ואחרים) אל המהפכה הסובייטית ועד לעולם המדע הדמיוני של האלקטרוניקה והטיסה החללית. אף אם קטעי קולנוע אלה אינם חלק אינטגראלי הכרחי של ההצגה, הרי הם משמשים הסוואה נעימה ונאותה לחילופי התפאורה המרובים ומהווים תוספת סממן בפני עצמו.

ביצירת בימוי זו המציינת את מחצית היובל לפעילותו התיאטרונית, מתגלה שוב יוסף מילוא במיטב גילויו המשולש: כאמן המיזאנסצינה, אמן המעברים ואמן ההמצאות הבימתיות הזרועות מקרן השפע בכל מעמד ומעמד.

לשון הנוסח העברי של בנימין גלאי, בפרוזה ובפזמון, היא עסיסית ודשנה, משובצת עיקצוצי נועם לאוזן.

תפאורתו של שלמה ויתקין מרשימה במיוחד בחלק הראשון, בו הוא מציג דרגה גבוהה של סאטירה נאטורליסטית-אימפרסיוניסטית, (תצויין במיוחד תמונת החתונה, עם הראי הענק מאחורי המסובים), בעוד שבחלק השני הסגנון האוטופי הוא צונן. גם תלבושותיה של רות שרון מרהיבות ומשובבות בחלק הראשון של המחזה, מה שאי-אפשר להגיד על החלק השני, שם היתה משימתה, כמו משימת התפאורה – ליצור "קור חם".

קטעי המוסיקה של אלכסנדר ארגוב, בחלקים המציאותיים והדמיוניים כאחד, משתלבים יפה בהלכי רוחה של ההצגה ומוסיפים להם משנה תוקף.

במרכז ההצגה עומד אילי גורליצקי בתפקידי הפועל "המתברגן" כינורקין, דמות ששלילתה מוגשת על מגש של נפש תמימה וטובה ואמצעי היגוי, תנועה וזמרה מצוינים – עד לסוף הפאטטי, בו הוא מצליח לפתע "להפוך את הקערה על פיה" ולהרעיד את הצופים בזעזוע של חרדת-אמת.

אברהם מור, בתפקיד בעל הבית המפתה, היה עסיסי וחלקלק – והוא כבש לו בחלקו בעלילה מעמד שווה-ערך עם אילי גורליצקי. רות סגל, שהבזיקה לראשונה כשביט ב"בן-ערובה", הוכיחה כאן, בתפקיד המחותנת, שלא היתה זאת הבזקה חד-פעמית ושהיא ראויה ומסוגלת לשאת בתפקידים נכבדים.

מבין עשרות התפקידים האחרים, שכולם משתלבים באופן חלק בהדרכת הבמאי, נציין עוד אחרים: יעקב בודו, בתפקיד הפרופסור; אילן דר בתפקיד המרצה; נאוה שאן, בתפקיד אהובתו המודחת של כינורקין; ונתן מייסלר בתפקיד מנהל גן החיות.

היין החדש אותו מזג מאיאקובסקי בקנקן דרמטי לפני שלושים וכמה שנים – נהיה יין ישן, אך לא החמיץ, אלא הוסיף טעם ועומק והוא הוגש לנו על ידי יוסף מילוא כשיקוי משובב, משכר ומעורר הרהורים.