חשיבותו של הצחוק

"קומדיה של טעויות מאת שקספיר – ב"הבימה".

–

השאלה הראשונה הנשאלת היא: האם  מ ו ת ר  לנהוג ככה בשקספיר, היוצר הגאון הדגול, שהילה של קדושה והדרת כבוד היסטורית אופפת אותו?

התשובה היא: מותר.

אין זו תשובתי שלי בלבד. שקספיר עצמו, בעת חייו, לא זו בלבד שלא היה בבחינת "מונומנט" היסטורי או ספרותי; הוא היה יוצר חי ותוסס ו… "גונב" חסר בושה. וכאשר "גנב" סיפור עלילה מאחד היוצרים – הגאונים-הדגולים של הזמן העתיק – לא היסס מלשרבב לתוכו מושגים גיאוגרפיים וציווליזאטוריים רחוקים לחלוטין מן המקור, ביוצרו על-ידי כך מין "בילבולת", שהיתה בסופו-של-דבר … שקספירית מעין כמוה.

ודאי שאין כל כורח או צו עליון לנהוג בדחילו ורחימו באחת היצירות הראשונות של שקספיר, כגון "קומדיה של טעויות", שאותה העלה זה עתה תיאטרון "הבימה" על במתו. ואמנם, כך נהג יוצר "הנוסח העברי" של הקומדיה הקלילה, התמימה, והבלתי יומרנית ונטולת-כל-שגב, דן אלמגור, שעה שהלביש לה לבוש עברי, במשובה שוצפת-תוססת, שאין מוקדם ואין מאוחר בה, בשיפעת משחקי לשון ומחשבה, המנגנים על מיתרי רמיזה ישראליים וכלל עולמיים, מחיי הפרט ומחיי הכלל, בלי להימנע או להירתע מלהכניס לתוך הקלחת השקספירית את … חוטמו של דה-גול, שמות עתוני ישראל ושאר ירקות.

זהו נוסח רענן של קומדיה שקספירית, המחייה סיפור עלילה פשטני ורומאנטי, שאלמלא זאת היה מסתמא נשמע אמריקני וחסר-טעם.

אם ברקי-ההומור הללו לא תמיד הצליחו לעורר את סערת רעמי הצחוק הראויים להם, יש לתלות את הקולר בעיקר בצוואר המשחק, שהיה בהצגה זאת בעל רמה בלתי משביעה רצון בהחלט.

לטובה בלטו שמואל סגל, בתפקיד אחד המשרתים התאומים, ויהודה אפרוני, בתפקיד אחד האדונים התאומים. הראשון – קומי-עסיסי, קליל בעגלגלותו, חביב בהתחכמותו; השני – נאה ובעל הדרת אצולה, מתנועע כהלכה ודובר כדבעי. סייעו בידי השניים בני-זוגם התאומים – ברוך דוד בתפקיד האדון התאום, ונסים עזיקרי בתפקיד המשרת התאום.

אך בזאת תמה רשימת השחקנים שתרמו "בעד" ההצגה. שתי השחקניות הראשיות, גאולה נוני ותקווה מור, הן צעירות חמודות וחינניות, אולם מסתבר – מה שהיה ידוע בלאו הכי – שזאת אינה סגולה מספקת לעיצוב דמות – מה גם בקומדיה, מה גם שקספירית. אמנון מסקין, בתפקיד דוכס העיר, דומה שהתפתל כל העת באי-נוחות בתוך שריונו הקשוח, בדיבור ובתנועה כאחת. אברהם רונאי, בתפקיד האב האומלל המחפש במרחקים את תאומיו, חרג באומללות זרה ממסגרתה המשחקת של ההצגה.

מצב זה של דלות ומחדל בתחום המשחק העציב פי כמה, משום ששקספיר נותן לכל דמות, ולוא הזעירה, אפשרות להטביע את חותמה במהלך ההצגה, והמתרגם-המעבד דן אלמגור הלך בעקבותיו, אולם הדברים הלכו … לאיבוד.

תפאורתה של לידיה פינקוס-גני לא היתה לפי טעמי. אני מבין, כי היתה כאן כוונה להמשיך בקו המשחק השובב וחסר היומרה, כאשר – למשל – עולה לבמה "סוס" המורכב משני שחקנים-ניצבים המסתתרים בבטנו, או כאשר מגיע הרופא-האשף בכעין הליקופטר. היתה הכוונה ברורה לומר: רואים אתם, אנו עושים צחוק – וצחקו איפוא יחד איתנו ! בהמשך לאותה כוונה, כנראה, הושאר חלקם האחורי והצדדי של הבמה חשוף, לאמור: אתם יודעים שאנו רק משחקים, שאנו נמצאים בתיאטרון, ואין לנו כל כוונה להסתיר זאת. מין "ניכור" … אך דווקא חשיפת הכיעור של "המטבח" שמאחורי הקלעים מחייבת גישה של אסתיציזם קפדן שבעתיים; ולאמיתו של דבר, להציג בצורה אמנותית את "המציאות העירומה והחשופה" (והכוונה כאן לכל מיני חבלים ומוטות וזרקורים) קשה הרבה יותר מאשר ליצור טקרלין מצוחצח, הנתון במסגרת כביכול-מלאכותית. שובבותה של הציירת, פשוט, לא היתה מצחיקה – ובזאת חטאה לרוח המחזה וההצגה.

הבמאי אטיין דבל נהג בתבונה ובאהבה בהעלותו את שקספיר בנוסח כזה, כשלפניו אותה מטרה שהיתה לעיני שקספיר בעת הכתיבה: להצחיק ותו לא. הוא שאב לשם כך מכל אוצר המצבים הקומיים שנצטבר במילון התיאטרון, הקאבארט והסרט, אך התקשה לשוות אופי כלשהו למעמדים ההמוניים של ההצגה.

אם יש לקח מהצגה זו, הרי הוא: לעשות צחוק – זה לא צחוק ! כלל מימים-ימימה אומר, שזה קשה הרבה יותר אפילו מ"לעשות רצינות". כאשר ניגשה "הבימה" להעלות הצגה זו – ומה עוד לכבוד ציון כה חגיגי כמו 400 שנה להולדתו של שקספיר – היא לא נהגה כובד-ראש מספיק ב"חשיבותו של הצחוק"