"מסע לנינוה" מאת יהודה עמיחי – ב"הבימה".
–
הכוונות היו טובות כולן. הכל עשו כמיטב יכולתם להשגת המטרה הכפולה האחת: יצירתו והצגתו של מחזה מודרני, בן אמצע המאה ה-20, שהוא גם ישראלי-עברי מקורי. אך התוצאה מאכזבת.
עמיחי נטל לו ליסוד מחזהו את דמותו של יונה ואת השליחות הנבואית שהוטלה עליו – כהתגלמות הקול הפנימי הקורא לכל אדם לחולל שינויים, לצאת למעשים גדולים. יונה הוא האדם הרוצה למצוא את עצמו ותוך כך להביא גאולה לדורו האובד, וכל אדם הוא כעין יונה : כל אדם נקרא על ידי קולו הפנימי לאיזו נינוה, כדי להזהירה שבעוד ארבעים יום היא נהפכת. כאן מצא לו המחזאי כר נרחב של אפשרויות לתאר – את חולשתו של האדם ולבטיו; את הכפילות המפצלת את נפשו, ברצותו לצאת לשליחות המפחידה וגם להישאר בקן הביתי המשפחתי השליו והשומם; את החברה קלת-הדעת והמושחתת, המתחרטת כדי להינצל מחורבן – וחוזרת להרע.
כל זה מצוי – בכוח. בפועל זהו לקט של קטעים לא-אחידים, מהם פיוטיים מהם אסוציאטיביים, מהם פרקי פסיכולוגיית-מעמקים ענתרדדה על פני השטח – גילויים עלילתיים חיצוניים חריפים עד-צרימה, בתרכובת מודרניסטית-אוואנגרדיסטית כביכול, שבה מדברת שליחת הגורל עם היושב-בסתר-עליון בעזרת משדר יד, באמצעות מספר-טלפון מתחרז. פה ושם יש רטט, יש ציפיה, יש חרדה – אך בתוך בליל המרכיבים הרבים אין לדעת למה מצפים, מפני מה חרדים. העלילה החיצונית מובנת – אך סיכומם של הדברים משול לציור מודרניסטי, שפה ושם מבזיקים בו צבעים נאים וצורות נאות, אך משמעותם היא מאיתנו והלאה.
הצייר שמואל בק צייר תפאורה גשמית-גסה, שנטלה כל שאר-רוח חזותי ממראה העיניים. בימויו של יוליוס גלנר היה אף הוא גשמי-נאטוראליסטי, – דיבורים צעקניים, זעקות גבריות ומדוחים נשיים רכים-חתולתיים של האשה המפתה בגילגוליה השונים; כל אלה ביטלו מראש כל אפשרות של רמיזה דקה, של הצבעה על משמעות שמאחורי המשמעות.
צוות השחקנים כולו – ובראשם אווה ליאון, נחום בוכמן, ישראל בקר ועדה טל – עשו כהלכה את המוטל עליהם, אך לא היה בכך כדי להושיע.
ציפינו לגילוי נוסף במחזאות הישראלית, לא פחות משציפה יונה לגאולת נינוה. אך נינוה לא נגאלה גם הפעם.