שניים שאינם אחד

העלמה יוליה ו"המאהב" – ב"הבימה".

–

התיאטראות נזהרים בדרך כלל מלהעלות מערכונים על בימותיהם, מתוך חשש כפול שהינו אחד: שקהל הצופים לא יגיע לעומק החוויה במרוצת מערכה אחת, ומשום כך לא יגיע לאולם התיאטרון בכלל. כתוצאה מכך מפסיד ציבור חובבי התיאטרון יצירות, שהינן אמנם קטנות בממדיהן אבל ראויות להימנות עם פניני הרפרטואר התיאטרוני. (וייאמר במאמר מוסגר, כי הצעד הוא לא פחות קטן, כאשר מחזאי או תיאטרון, או שניהם יחד, מחליטים להציג חומר דראמטי של מערכון באורך של ערב שלם – והתוצאה היא מערכה אחת מעניינת ושתיים הנגררות בעצלתיים מאחוריה). גורם נוסף המרתיע מפני הצגת מערכונים הוא, כי מיעוט הנפשות בעלילה מחייב להגיע לרמת משחק גבוהה ביותר – ואין זה מן הדברים הקלים.

יפה עשה, איפוא, תיאטרון "הבימה", כאשר החליט להעלות בערב אחד שני מחזות קצרים, והוא הקצה לערב זה את אולמו הקטן, המתאים מאין כמוהו לחוויה קאמרית מסוג זה. גם בחירת שני המחזות היא מוצלחת – "העלמה יוליה", מאת אוגוסט סטרינדברג, אבי הדראמה הנאטוראליסטית של סוף המאה שעברה ; ו"המאהב" מאת הארולד פינטר, אחד המחזאים הבולטים והמוכשרים של אנגליה בזמננו.

*

על כן צר היה לראות, שחלקו הראשון של ערב זה – "העלמה יוליה" – לא הוכתר בהצלחה. תכונה משותפת לקלאסיקנים של הדרמה היא, שביטויים הוא פשוט ותמציתי. הסערה והסבך מסתתרים מתחת לפני הדברים ובאים לידי ביטוי רק בשעה שהם יוצאים מפי השחקן אל תוך חלל אולמו של התיאטרון. כאשר אישיותו של השחקן אינה יוצרת את בניין הקומות שעליו עומד הטקסט, נשמעים הסברים לכאורה פשטניים וחסרי עניין.

דבר זה קרה ב"העלמה יוליה", בעיקר משום שהדמות המרכזית של יוליה, המגולמת על ידי תרצה אתר, היתה רחוקה מלהביע את כל העומס החברתי והתורשתי הטמון בצעירה הזאת, אשר נענתה לדחפי היצר שלה וסוחבת את המשרת שלה לתוך פרשת אהבים. דמות של גבירה, בת רוזן; תהום מעמדית, שהקפיצה מעליה היא זינוק מהפכני ומסוכן; מעמסה תורשתית של אם, שהיתה כעין "ביטניקית" של המאה שעברה; המאבק הפנימי האדיר בין דחפי התאווה לבין צווי החברה – את כל אלה לא חשנו במשחקה החיצוני של תרצה אתר.

מישה אשרוב, המשרת ז'אן, שנגרר אל ההתעלסות עם גבירתו, ביקש להיות מופנם ומאופק יתר על המידה, וכוונה זו גרעה מן העיצוב הפלאסטי של הדמות, שושנה דואר, בתפקיד המשרתת קריסטינה, ידידתו של המשרת ז'אן, נעדרה עסיסיות עממית היאה לדמותה.

תרגומה של חנה בן-ארי היה נאה. תפאורתו של יוסף קארל היתה ערבה לעין, אך לא יצרה מסגרת בימתית-צורנית מושלמת. בימויו של ראובן מורגן היה סטאטי, והוא הפריז בהפעלת אפקטים תאורתיים, בלי להעלות אווירה של ליל-חג-הקיץ הסקאנדינאבי.

על האכזבה שבחלק הראשון פיצתה אותנו ההנאה השלמה שהיתה מנת חלקנו במחצית השניה של הערב. המערכון "המאהב" הוא מהתלה צינית ואכזרית, ובכל זאת מצחיקה, על בעל ואשה, המחליטים שלא להיות קנאים ו"מרשים" זה לזו אהבהבים "מן הצד".

מתחת לפני הדברים, זהו ניתוח צורב של הצביעות האישית והחברתית, של הפיצול בנפש האדם – לא בין היצר לבין מוסכמות החברה (כמו ב"יוליה"), אלא בין היצר התאוותני לבין יצר "האהבה היציבה". את המהתלה הארסית והמפוקחת הזאת הגישו במשחק מבריק שני שחקנים – דליה פרידלנד ואלכסנדר פלג.

דליה פרידלנד הציגה בקלילות מוחצת – אם אפשר לומר כך – את דמות האשה, האוהבת גם את בעלה וגם את מאהבה, כשהיא פושטת בריחוף (עם בגדיה) דמות של עקרת בית ולובשת דמות של מאהבת, וממזגת את הדמויות השונות של גילויי הנשיות עד כי אין לדעת היכן מתחילה זו והיכן נגמרת זו.

אלכסנדר פלג היה בן-זוג ראוי לה – גם במשחקו המאופק והבלתי-מאופק כבעל מקנא-ובלתי מקנא, וגם במשחקו הגרוטסקי והעצוב כלשהו כמאהב לוהט ומתחרט.

למערכון זה, שתורגם בידי תרצה אתר, יצר יוסף קארל תפאורה מבריקה בנוי ובפשטות, והבמאי ראובן מורגן – למרות המעברים המקוטעים בין סצינה לסצינה, על ידי כיבוי אורות – נסך חיים במתרחש על הבמה, על המצחיק והאכזרי שבו.

*

ערב "העלמה יוליה" ו"המאהב" הוא שניים שאינם אחד, אבל הודות לאחד מן הראוי לראות את השניים.