מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"כנורות הסתיו" מאת לנגיראן – ב"תיאטרון הזמן".
–
מצב מוזר שורר בתיאטרון הישראלי. בימים אלה, בהתחדש השנה, כאשר העוסקים בתיאטרון והמקורבים לו עשו כעין "חשבון נפש וכיס" הסתבר, כי רוב התיאטראות הגדולים שלנו, המרכזים את מיטב הכוחות האמנותיים בשטח הבמה, אינם פטורים מלבטים – גם לבטים חומריים – כספיים ובעיקר לבטים אמנותייםץ רוב התיאטראות נוטלים לעצמם היתר ל"קצת מיסחור" – מי בצורה המונית יותר ומי בצורה מתורבת יותר – וממילא מתעוררת בקרב כל שוחרי התיאטרון הטוב התגובה: יותר אמנות – פחות מיסחור.
ובאותה עת ממש אנו מתבשרים על הקמת במות קטנות חדשות. ואין אנו יכולים שלא לשאול את עצמנו: מדוע ולשם מה קמו הבמות האלה? מקימי הבמות הקטנות אוהבים להסתמך על מסורת הבמות הקטנטנות, באולמות הקטנטנים, שנתגלו לעיני מבקרים בפאריס או "ליד ברודווי". המביאים את הדוגמאות האלה נוטים לשכוח, כי הבמות שם קמו מתוך דחף רוחני-אמנותי, בלא פזילה לקופה, – וגם בלא קופה בכלל – ועל בסיס של יצירה מקומית מקורית, שחיפשה לה דרכי ביטוי. זו היתה גדולתה של הבמה הקטנה.
לא כן המצב אצלנו. ראשית הקמת הבמות הקטנות החדשות איננה פונקציה של יצירה ישראלית מקורית, המתפרצת ומתבקשת להתגלות ולהיראות, אלא נישאת על גל היבוא האמנותי. שנית, מקימי הבמות הקטנות אצלנו אינם עושים מלאכה זו "לשמה". "למען הנצח", אלא שואפים להגיע גם לאיזון קופת. ובמות קטנות אחרות אף אינן מטרידות עצמן להתעטף באיצטלה יומרנית של תרבות, אלא פונות בגלוי ובמישרין אל תחומי המתח או האהבה או הרומדיה (או אל שילובם של כל אלה), בהסתערות בלתי מוסווית אל ה"קופה".
כמובן, קיימת עוד סיבה להקמת במות קטנות חדשות. יש ששחקן, במשך שנים במסגרת להקה גדולה, חש צורך – אחרי תקופה של חוסר פעילות יחסי, בתוקף נסיבות שונות – לעמוד במרכז הבמה ולהפגין את הכשרון ואת היידע שצבר. זאת סיבה לגיטימית להקמת במה קטנה, – אולם לזמן קצר בלבד, משום שמקומו של שחקן טוב הוא, בעיקרו של דבר, בקרב להקה טובה. וברור, ש"סיבה" זו אינה יכולה לחול על שחקנים, שניסיונם הבימתי מועט וקצר, ואשר חושבים שמלוא כשרונם יתגלה רק בהופעת "פרימאדונה".
בסיכומו של דבר, במצב הקיים בארץ, איני רואה צידור – ולא כל שכן הכרח כלשהו – להקמת במות קטנות חדשות. גם משום שלא התברכנו בעודף של שחקנים מעולים, ובעיקר משום שהבמות האלו אינן רואות כייעוד לעצמן להשתלב עם היצירה המחזאית הישראלית, דבר שהיה נותן את מלוא האשראי לקיומן.
"תיאטרון הזמן" חנך את קיומו בהצגת "כינורות הסתיו" מאת המחזאי הצרפתי ז'רק לאנגיראן. זהו מחזה הכתוב בסגנון מודרני של אי-הגדרת המקום והזמן. שלוש דמויות – אישה, בעל ומאהב – מבלות ירח דבש תמהוני, שבמסגרתו הן מלבנות בעיות של אהבה – לעת-זיקנה. לאנגיראן הוא מחזאי מוכשר, אם כי לא בעל רעיונות מעמיקים, והנקודות הקולעות ביותר במרוצת חוסר-העלילה שלו קרובות לתחום הבאנאלי.
ההצגה הועלתה בתרגומו השוטף של ישעיהו בן-פורת, ובבימוי רענן של ליאונרד שך – יוסף קארל בנה תפאורה פשוטה אבל נאה, ומולי וגרדין הוסיפה לצד החזותי בתלבושותיה המוצלחות.
השחקן הטוב ביותר של הערב היה מרדכי בן-זאב, בתפקיד הבעל הזקן, שזה עתה התחתן, ואישתו מנסה להיאחז לפחות באשלייה של חיי אושר יצחק שילה, בתפקיד המאהב הפורץ לתוך הנישואין שטרם התחילו נקט בקו סגנוני נוקשה מדי ורק בסוף העלילה נסך חיים במשחקו. תפקיד האישה ניתן בידי דפנה אילת, שגילה הצעיר הנראה-לעין הפריע מראש ליצירת דמות האשה המזדקנת הנקלעת בין שני גברים מחזרים. דפנה אילת היא בעלת כשרון מבטיחף אך היה זה בהחלט מוקדם מדי להציבה בתפקיד קשה ומסובך, המחזיק אותה על הבמה כמעט כל הערב כולו, תפקיד שבשום פנים לא יכלה לעמוד בו.
"כינורות הסתיו" היא הצגה קטנה של במה קטנה, לא הצגה גרועה, אבל מכיוון שגם איננה הצגה טובה מאוד – אינני יודע לשם מה העלו אותה לפנינו.
