הטכניקה – והמשהו המיוחד

הפנטומימאי סמי מולכו – במסגרת הפסטיבל הישראלי תשכ"ה.

–

הפנטומימה היא אמנות ששמור לה מקום ייחודי- גם בגלל הקושי הטכני הכרוך בביצועה המושלם, וגם בגלל עוצמת החוויה הנפשית שהיא מנחילה בגילוייה המעולים.

מן הצד הטכני, הפנטומימה היא המשך משופר ומיוחד של אמנות המוקיון הקרקסי. על המקור הזה מעידה גם המסכה הלבנה שבה נוהגים הפנטומימאים ברובם לאפר את פניהם. ועוד, בדומה לאמנותו של המוקיון (וזו אמנות של ממש) מוהל הפנטומימאי את הצחוק עם הבכי, את השובבות הילדותית התמימה עם תחושה של כליה טראגית הממשמשת ובאה.

קשה מאוד להגיע לדרגה של שלמות טכנית באמנות הפנטומימה. הישג כזה מחייב כשרון מעולה והתמדה בלתי פוסקת של רקדן; אימון אקרובאטי של כל איברי הגוף, כולל כל ניע של אצבע וכל זיע של עפעף; כושר הסתכלות חקייני מדוקדק במתרחש בעולם החי והצומח והדומם, כדי להעלות ולמצות ממנו את העיקר והאופייני ולהביעו בתמציתיות מרוכזת, שכמעט אינה משתמעת לשני פנים.

סמי מולכו, שחזר לשורת מופעים בישראל, אחר שהופיע במשך שנים אחדות בארצות העולם השונות, הפגין שליטה טכנית-פנטומימאית מצוינת. בקטע "השפה שלי" הוא הציג ברמה טכנית את אוצר התנועות המשמשות את הפנטומימאי במלאכתו-יצירתו. המשך ופיתוח נוסף למפגן-יכולת זה מצאנו בקטעים "אולימפיאדה" (על שלל סוגי הספורט והספורטאים) "במוזיאון" (שומר התערוכה והקהל המגוון המבקר בה) "התזמורת" ועוד.

אולם כאשר נתבקשה אותה צביטה מסתורית בנפש, המתרחשת באופן בלתי-ניתן-להסבר (ואולי גם בלתי-ניתן-ללימוד), מסתבר, כי סמי מולכו צריך עדיין להתפתח ולהעמיק – את נפשו שלו ואת נפש אמנותו. הקטע "בגדי הילד החדשים", במקום שישקף את התום והחן של הילד – היה ילדותי בפני עצמו. הקטע "במדבר", על נדודי אדם בחולות שוממים, ללא מים וללא תקווה, נשאר בבחינת שלד סיפורי, שלא היה בו כדי לזעזע. והקטע "הנידונים למוות", על האסורים בין חומות הכלא, לא התעלה לגובה החוויה של הייאוש, כאשר כיתת רובאים עתידה לכבות את אור העולם כולו.

בשני קטעים בלבד, לדעתי, רימז סמי מולכו על הרמה שפנטומימאי חייב להגיע אליה, כדי להוסיף לטכניקה שלו את "המשהו המיוחד", ההופך אותה לאמנות. בקטע "הציפור והצייד" גילם מולכו בצורה מרשימה את דמות הצייד והניצוד והצליח לעורר רטט בלב בצופים. קטע נוסף, "מרד המריונטה" היה חינני ובעל מוסר השכל נאה, כאשר בובת התיאטרון משתחררת מכבלי החוטים שלה, כדי ללמוד את תנועות האדם, ונוכחת לדעת לבסוף, כי תנועות-השגרה של האדם אינן אלא גרסה אחרת של תנועות מריונטה.

*

תופעה מוזרה היא, כי בקרב הפנטומימאים המעטים בעולם מצויים דווקא לא מעט ישראלים. הטוב ביותר מבין אלה היה, לדעתי, שי אופיר, שיש להצטער שהוא זנח שטח אמנותי זה. לשורת האמנים הזאת הצטרפו ג'וקי ארקין, וילי המנוח, וקלוד קיפניס. סמי מולכו משלים את שורת הלבלוב המיוחד הזה, הפורץ מן הקרקע הישראלית, ויש לקוות, שאם יוסיף ויעמיק את כושר ההסתכלות וההבעה שלו, יתעלה לדרגה, שבה מתנתקת כביכול אמנות התנועה הזאת מן הקרקע השרירית ונהפכת לחוויה נפשית צרופה.