מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"השכונה" ליעקב בר-נתן – ב"הבימה".
עוגמת-נפש תוקפת אותי בשעה שאני מנסה לסקור את הנעשה בשטח המחזאות הישראלית המקורית בשנה האזרחית העומדת להסתיים החודש. הסך הכל, לפי מיטב זכרוני, מסתכם באלה: "ימים של זהב" לשלמה שבא – קטעי הווי נוסטאלגיים, מותאמים למחזמר; "הוציא את השטקר" לאפריים קישון – קומדיה בעלת משמעות לא ישראלית במיוחד; "פיתגורס" – דרסטיזציה פסבדו-פילוסופית של בעייה אוניברסאלית, בעיית המכונה והאדם. וכעת "השכונה" – כעין שקף של הווי, בנימה נוסטאלגית, ללא סגולות של דראמה.
זהו סיכום מעציב ומדאיג כאחד. לא נוכל לעמוד במסגרת זו על מקורותיו של החדלון הזה בתחום הדראמה, אך אין ספק שהוא סימפטום למצב השורר בחיי החברה הישראלית בימינו. מאז מלחמת השחרור, התקופה שציינה שיא אחרון של הזדהות האדם עם החברה, נמשך והולך תהליך מתמיד של התבגרות …….. (במקביל עם עליית רמת החיים) בתחום חיי הפרט תוך התרחקות והתעלמות מבעיית חיי החברה. תהליך זה נשען בקצהו האחד על תחושת חוסר האונים של הפרט בעידן האטום שאינו מאמין עוד שיש בכוחו האישי הדל לחולל מיפנה או תמורה כלשהי; ומכיוון שאין סיכוי לחולל מיבנה, עובר גם החשק" להתאמץ בכיוון זה. מצד שני נשען תהליך זה על ה"מיסוד הגובר והולך בחיי החברה כשכל הבעיות התובעות – כגון מיזוג עדות (הגירסה הישראלית של שוויון זכויות לגזעים). מתן חינוך ושירותי בריאות לכל, הפרחת השממה וכדומה – מוטלות על כתפי מוסדות, הניזונים מתקציבים ממלכתיים והפועלים במסילות הביורוקראטיות הנוחות להם; וכיוון ש"הממשלה" צריכה לדאוג לכל "כאב הראש" הזה, למה לי, לפרט הקטן להכניס "את ראשי הבריא למיטה חולה" ?
נהנתנות ולא איכפתיות היו קיימות בכל דור ודור. גדולתו של היוצר ואיש-הרוח היתה בכך, שהוא סירב להיסחף בזרם הנוחיות השתמטנית, עשה מאמץ יצירתי, האמין שבכוח יצירתו לפרוץ מחסומים – ולא פעם גם פרת אותם. אך במדינתנו הצעירה נראה, כי אנו עדיין שטופי הנאה מפריקת האחריות – ולוא במחשבה בלבד – מעל עצמנו, והעברתה על כתפי "המוסדות". ואמנם במקרה הטוב מסוגלים "המוסדות" להבטיח חינוך לכל, או המתקת מי ים – אבל אין בכוחו של שום מוסד להבטיח יצירה רוחנית כלשהי. וכך אנו עומדים בתחום המחזאות הישראלית המקורית – לפני שוקת ריקה.
"השכונה" ליעקב בר-נתן איננה מחזה גרוע, משום שאין זה מחזה כלל. זהו אוסף של אפיזודות, שפרטי עלילתן אינם מקושרים בקשר של הכרח דראמטי. אולם יש בו, בלקט הסיפורים הזה, ביטוי לאהבה האמיתית של המחבר להווי של שכונה תל-אביבית מלפני כמה עשרות שנים, ואהבה לאנשים שחיו בה, וזה נוסך חוט של חן על היצירה ואף עשוי לחבב אותה על הקהל הרחב.
למעשה, נראית לי "השכונה" כתמליל של מחזמר, שבו אנו מוחלים על חוקיות הרצף הדראמטי; ולא פעם ציפיתי, תוך כדי שבתי בהצגה, כי הנה – הנה יישמע פזמון קליל, שיעטר את ההתרחשויות הוורדרדות – הקלילות העוברות לנגד עינינו.
התפאורה של דוד שריר היתה נעימה לעין והלמה את רוח המחזה: היא הדגישה את האסטטיקה הצורנית וחיפה על הדלות המשוועת של השכונה במעטה של ברק חיצון.
במאי ההצגה, יוסף רודן, עשה עבודה מקצועית טובה, אף זו בהלך-רוח של נוסטאלגיה ציורית.
רמת המשחק היתה לרוב נאה ואף העלתה פה ושם את הכתוב מרדידותו. שושנה דואר, בתפקיד האם במשפחה ספרדית, היתה שורשית ופאתטית והצליחה לא פעם לעורר רגשות שהזכירו דראמה אמיתית. רפאל קלצ'קין השקיע את מיטב כשרונו וניסיונו בגילום דמות של שמעון, אבי המשפחה הספרדית. ואף הצליח לגלם דמות רבגונית, תוך הסתייעות בסממנים חיצוניים בלבד. ברוך דוד, בתפקיד השכן הספרדי, ועדה טל, בתפקיד השכנה האשכנזייה, היוו צמד ססגוני נחמד, בסגנון הבידור הקל.
ארי קוטאי גילם דמות אפיזודית של סלומון, העשיר הקשיש, המנסה להשתדך למתילדה הצעירה. אלכסנדר פלג, בתפקיד הבן הבכור של המשפחה, שלו גם בתפקיד של מנחה ומקשר בין קטעי העלילה, היה חיוור וקלוש. נסים עזיקרי, גילה קריב, אלכס אנסקי ויחיאל אמיר גילמו תפקידים קטנים ובינוניים, בלא ייחוד.
"השכונה" איננה יצירה שתיחשב לציון דרך במחזאות הישראלית. אבל בבוצרת הדראמטית של ימינו מוטב זה – אולי ! – משום דבר.
