מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"מחול איטי בשטח ההפקר" – ב"תיאטרון גודיק".
"תיאטרון גודיק", המציג – כדרכו של תיאטרון מסחרי – מחזות-זמר ומחזות-קופה, ערך לנו הפתעה נעימה, בהציגו מחזה דרמטי-רעיוני: "מחול איטי בשטח ההפקר", מאת ויליאם הנלי, מחזאי אוונגרדי אמריקני צעיר.
במחזה קאמרי זה, בו משתתפות שלוש דמויות בלבד, מטפל הנלי בבעיה נושנה – החטא ועונשו. כל אחת משלוש הדמויות מתייסרת ברגשי אשם ומחפשת פורקן על ידי כפרה או עונש. השלושה נפגשים במקרה, בחנות בברוקלין, שנפש חיה אינה באה אליה בשעה מאוחרת של הערב, ושם, תוך גילוי הררי של סודות מעשי-האשם, ותוך חיפוש לשון-אנוש משותפת ביניהם – הם מנסים לבנות את יחסם אל עצמם ואל האנושות על בסיס חדש.
אך את הקו המחשבתי הזה, הפשוט לכאורה, מסרבל המחזאי הנלי בתוספת סממנים רבים מדי, הגורמים בסופו-של-דבר לטשטוש התיזה העיקרית.
הפגישה המקרית של השלושה מתקיימת בחנותו של אדם, ששמו גלאס. אדם זה הוא קורבן הרדיפה הנאצית. אך כדי שהמעשה לא יהיה כה שגרתי – אין הוא יהודי, אלא נוצרי, שנרדף על ידי הנאצים בגלל היותו קומוניסט. אך גם זה כנראה פשוט מדי: ולכן הייתה לו בגרמניה אישה יהודיה, וילד שנחשב ליהודי – והוא הפקירם-לנפשם, כדי לשמור על עצמו למען המאבק נגד הנאציזם, מאבק שממנו נואש אחרי ברית מוסקבה-ברלין בשנת 1939.
לחנותו של גלאס זה נכנס צעיר כושי, ששמו רנדל, בעל התנהגות ולבוש מוזרים. הוא מקבץ ומרקד ומזמר ומחליף סגנונות דיבור כל העת. במרוצת העלילה מסתבר, שהוא רצח את אמו. אך תסביך אשמה כזה, נוסף לתסביך הרגישות בתור כושי, כנראה לא די בהם. מתגלה, שאמו הייתה פרוצה, וכי בעודו ילד היה רואה בדירתם כיצד היא מקבלת לקוחות. אך גם בזה לא די: מסתבר, שהוא בעל מנת אינטליגנציה גבוהה ביותר וכוח זיכרון מדהים, וכך הוא פולט צרורות-צרורות של דיבורים, שבהם מתערבים מימרות-של-רחוב עם ציטוטים של גדולי ההגות והרוח.
הדמות השלישית, הצעירה סוזי, היא "רב-גונית" לא פחות משתי הקודמות, היא נקלעת לחנות, בדרכה לרופא, אצלו היא מתכוננת לבצע הפלה. מסתבר, שהיא הרתה אחר שבאה בפעם הראשונה בחייה ביחסים עם גבר, שכלפיו לא היה לה כל רגש; אך לא די בזה – בשעת מעשה ממש היא הופתעה על ידי אמו של המאהב הלא-אהוב. ולא די גם בזה: יש לה אב חורג ומשום כך "חסר לה תסביך אדיפוס". ונוסף לזה, היא סטודנטית באוניברסיטה ועורכת מחקר על… רגשותיהם ומחשבותיהם של ניצולי השואה הנאצית – וכך נסגר המעגל וחוזר אל ניצול השואה גלאס.
וכאילו לא די בכל זה – מה גם שלכל חלק וחלק מן השלד העלילתי הזה מתווספים עוד פרטי פרטים כהנה וכהנה – מתרחשת הפגישה המשולשת הזאת בחנותו של גלאס… ביום הוצאתו להורג של אייכמן.
בשעה שאנו מדברים – לגנאי – על "סגנון אמריקני" בסרטים שגרתיים ובמחזות-קופה, כוונתנו היא לריבוי אותם פרטי פרטים, שכל מטרתם היא "לגוון". לעורר עניין והתרגשות, בלא שיהיה בהם הכרח מבחינה עלילתית או רעיונית. מסתבר, כי "אמריקניזציה" כזאת אפשרית גם במחזה, שהינו בעיקרו בעל מגמה פסיכולוגית-חברתית – וזה הדבר שקרה ב"מחול איטי בשטח ההפקר". שיצא עמוס לעייפה פרטים יוצאי-דופן, המטשטשים את תמצית רעיונו של המחזאי.
בצד הביצוע ראוי לשבח תרגומה של שולמית הר-אבן, שהתגברה על מכשולים לשוניים קשים – בעיקר בלשונו של הצעיר הכושי רנדל – והגישה טקסט שוטף.
הצייר עמירם שמיר יוצר תפאורה פשוטה ונאה, היוצר במיעוט אביזרים את המציאות הממשית של חנות קטנה, ועם זאת יוצרת גם את אווירת ניתוקה של העלילה מן העולם החיצון, המשתרע אי-שם מאחורי חלון ראווה גדול ואטום.
במאית ההצגה, נולה צ'ילטון, לא יצרה את הממד החזותי שיבהיר ויגביר את המתרחש על הבמה. פרט לזינוקים ריקודיים שובבים של הצעיר הכושי רנדל והצעירה סוזי – התנהלה ההצגה, על המונולוגים הארוכים שבה, באווירה חסרת עניין, מבחינת העלילה הממשית וסמלית כאחת.
הוותיק בין שלושת משתתפי ההצגה הוא השחקן זלמן לביוש, בתפקיד החנווני גלאס. דומני, שהיה זה מיותר לחלוטין להכריחו לשוות לדיבורו מבטא "ייקי", שגרם לא פעם להבלעת תוכנם של הדברים שאמר. הוא גילם את דמותו בשקט ובאיפוק, שיצרו רושם של אדישות – ולא עוררו יותר מתגובה אדישה בלבד.
את הצעיר הכושי שיחק יגאל סרי-לוי, שחקן צעיר, שגילום הדמות המתוסבכת והססגונית היה מעל לכוחותיו. גם דיבורו שלו היה לעתים קרובות בלתי מובן, וניתוריו פיזוזיו נראו חיצוניים לחלוטין, חסרי זיקה לסבך הנפשי שהוא טומן בחובו.
נקודת האור מבחינת המשחק היתה ז'רמן אוניקובסקי, בתפקיד הנערה סוזי. דומה, כי רק עם כניסתה, בהתחלת המערכה השנייה, קמה ההצגה לתחייה. ז'רמן אוניקובסקי שפעה חיוניות והצליחה להיות "נוכחת" על הבמה גם בעת שתיקותיה, בזמן המונולוגים הארוכים של שני עמיתיה. הדמות הפלסטית החיה, הכעורה-עגומה, אותה גילמה – היא הישג נאה בדרך העולה של שחקנית צעירה זו.
משחקה של ז'רמן אוניקובסקי מוליך אותנו למחשבה, שאילו בוים מחזה זה על ידי במאי המסוגל להעמיק, ואילו ניתנו כל שלושת התפקידים בידי שחקנים מעולים, יכול היה אולי ה"טריו" המוזר הזה ליהפך לקונצרט.