נוצץ – אבל לא זהב

"ימים של זהב" מאת שלמה שבא – בתיאטרון חיפה.

היסטוריה לא-רחוקה, זהו אחד הנושאים הקשים ביותר לצורך הבעה אמנותית. מצד אחד, הכרח לשקף כאן הווי ובעיות והלכי-רוח, שהיו ואינם עוד; אך מצד שני, מתמשכים מאותו עבר לא רחוק חוטים רבים, גם סמויים וגם נראים-לעין, לתוך המציאות של ימינו אנו. ושוב, מצד אחד, חייב האמן היוצר לגבש את יצירתו כך, שיתקבלו ממנה הלקחים הנראים לו; אך מצד שני, לקחים אלה נזילים עדיין במידה מסוימת וסיכומם כרוך בקושי רב, אם הוא אפשרי בכלל.

בהצגת "ימים של זהב" – במחזהו של שלמה שבא ובבימויו של יוסף מילוא, שכנראה כי לשניהם לפחות חלק שווה-בשווה בתוצר הבימתי הסופי – נמצא הפתרון הפשטני ביותר: מחרוזת רופפת של אפיזודות ודמויות, בסגנון של בידור רב-ממדי.

ראשית, עלינו לציין, שאין כאן מחזה. ההווי של יפו, נמל העלייה היהודית, כמות שהייתה מלפני חמישים שנה, הועלה במצעד של דמויות, המתחרות זו בזו לא במה שיש בתוכן פנימה, אלא בשפעי-שפעים של ססגוניות חיצונית: תורכים וערבים, חלוצים וחלוצקס, רבולוציונרים ונאציונאליסטים, בעלי-בתים ואינטליגנציה יהודית, בן מושבה גלילית ובת הישוב הישן הירושלמי – ואפילו קונסול בריטי… אמנם, יש כאן דמות מרכזית, דמותו התמהונית-האגדית של מיכאל הלפרין, אך גם היא אינה משמשת הרבה יותר מנקודת-מפגש לכל שאר הדמויות העולות ויורדות על הבמה.

מי שציפה כאן להומור חריף, מבריק ועוקץ-בנועם, לא בא על סיפוקו. המחזה כולו כתוב אמנם בנימה הומוריסטית, אף זהו הומור עממי-תמים, שיכול היה להתלוות לסגולות אחרות של מחזאות, אילו נמצאו כאן. לעומת זאת ציפינו-גם-ציפינו לתכונה אחרת, אותה ידענו אצל שלמה שבא – הלך-רוח קליל ונעים של פיוט נוסטלגי. אך אם זה היה אולי מצוי בין השיטין של הכתב, לא נשאר ממנו זכר בהצגה, ששקיקת קולותיה התדפקה על האוזניים ולא על הלב.

הבמאי יוסף מילוא נאחז בשתי ידיו בהזדמנויות למפגנים בידוריים שסופקו לו בעצם הבסיס הססגוני והעלה על הבמה שלל המצאות והברקות. ההצגה נפתחת בפעלול חזותי מפתיע – קטע של ים יפו, שהגלים בו עולים ויורדים בהתמדה. ואחרי הפתיחה הזאת בא רצף בלתי-פוסק של קטעים ומופעים, עם המון דמויות ססגוניות, עם הצגת קרקס בתוך ההצגה, עם סירה החומקת לאורך חוף הים, עם בנות המתרחצות בבגדי-ים של ראשית המאה, עם שוק יפואי הומה בהמון אדם, עם נשף המתנהל בבת אחת בשלושה מישורים, בשלושה מרכזים של הבמה (אחד לחלוצים, אחד ל"אינטליגנציה" ואחד ל"עמך" המרקדים בסמטאות), עם "הצגה" (של תיאטרון) בתוך "הצגה" – כשלפעמים מאכלסים את הבמה 35 (ואולי 36) שחקנים וניצבים בבת אחת.

זהו מצעד של מעשיות וסיפורים ופגישות, הנמשך כשלוש שעות (וכמובן טעון קיצור) – ובסופו אין הצופה יכול להיזכר באיזו שהיא נקודת-מוצא-ויעד, איזו שהיא נקודת-אחיזה מרכזית, שתשמש מרכז-כובד או צידוק להילולה רבת המשתתפים.

באין מחזה – אין משחק. זהו כלל ישן.

אם הצליח בכל זאת שמעון ישראלי לנסוך חיים בדמות המרכזית של מיכאל הלפרין – זה הגברתן התימהוני והחולמני, שמקצתו איש-שרירים ומקצתו איש-חזון, ההווה התמים, כעין טרובאדור עממי, טוב-לב ומתייסר ובעל רוח טובה תמיד – היה זה הודות לקורטוב-של-נפש שהטביע בדמות, כשהוא נעזר בכישרונו כשחקן וכחקיין וכזמר בעת ובעונה אחת. יעקב בודו לא החמיץ את ההזדמנות להפגין את כישרונו הקומי-בדרני, בתפקיד בן האיכרים הגלילי.

מבין שאר השחקנים, שלא גילמו אלא דמויות ססגוניות חד-ממדיות בסגנון של סקץ' קומי, נזכיר את ראובן בר יותר ויוסף באשי – בתפקידי ערביים; אילן דר – בתפקיד איש התיאטרון גריסין; רות סגל – בתפקיד חמדה בן-יהודה; וחברי "רביעית המועדון" – גדעון זינגר, יעקב בן-סירא, ראובן שפר וחנן גולדבלט – בתפקיד "חלוצים".

נאה ומרהיבה היא התפאורה של נחום גוטמן, שהיטיב להעלות, בצורה ובצבע, את זכרה של "ארץ ישראל הקטנה" מן הימים ההם.

יחזקאל בראון הלחין ועיבד את המנגינות הנושנות, ששירתן שולבה במעגל הסובב של הצגת-הענק הבידורית הזאת.