שתי הצגות – קו אחד

"יומנו של משוגע" לגוגול – בביצוע מרדכי בן-זאב.

הפתגם אומר: או שאין גשם – או שנפתחות ארובות השמים. כדבר הזה קרה בימינו בתיאטרון הישראלי, כאשר שני שחקנים ותיקים, מישא אשרוב מ"הבימה" ומרדכי בן-זאב מהתיאטרון החיפני, החליטו שניהם בעת ובעונה אחת להעלות על קרשי הבמה הצגת יחיד. ושניהם – מציגים את עיבוד "יומנו של מטורף" לניקולאי גוגול.

אך לא נלין כאן על ההשגחה – כלומר, על חוסר ההשגחה – המביאה לכפילות כזאת. אין זאת הפעם הראשונה, ששני גופים תיאטרוניים בארץ נתפסים לדבר אחד, בעת ובעונה אחת. ואם הקהל הרחב לא יצטיין באהבת-תיאטרון עד כדי שירצה לראות "אותו דבר פעמיים" – הרי אנחנו, המבקרים, רואים גם זאת ורואים גם זאת, ואיננו יכולים להימנע, כמובן, מהרהורים של השוואה.

מרדכי בן-זאב, שחקן ותיק ומוכשר, התנסה כבר גם בתחום הצגת היחיד והוכיח שיש בכוחו לעמוס על כתפיו משימה כבדה מסוג זה. בן-זאב, שיש בו יותר משמץ של קומיקן, הוסיף לדמותו של הפקיד הצארי העלוב, המתאהב בבת מנהל המשרד ומשתגע לבסוף, גוון קומי כלשהו, שחבל שלא הומשך לתחום הגרוטסקה. כי בעוד שבן-זאב הציג את הדמות תוך ניצול כל הסממנים האפשריים של אומללות ריאליסטית ונופך הומור, מתבקשת כאן הצגת דברים בסגנון סוריאליסטי וגרוטסקי.

נוכחנו לדעת, להפתעתנו, כי בשתי ההצגות – גם אצל בן-זאב וגם אצל אשרוב – שלט אותו קו של בימוי ריאליסטי. אין אנו חסידים מושבעים של בימוי סוריאליסטי או אבסורדי בכל מקרה. אולם דווקא במקרה זה, בסיפורו של גוגול מאמצע המאה שעברה, אין בריאליזם כל עניין. גורלו של הפקיד העלוב והאומלל, בתוך גלגלי השיניים של הביורוקרטיה והקיטוב המעמדי בחברה הצארית, אין בו כדי להרטיט אותנו. לעומת זאת יש ויש בטקסט של גוגול יסודות רבים, הממחישים את חרדת האדם מול כוחות שמחוצה לו, באופן ההולם להפליא את רוח תקופתנו אנו. אך רק בימוי לא-ריאליסטי עשוי להביא לכלל ביטוי את הדגשים הללו. לצערנו, לא קרה הדבר הזה, לא אצל בן-זאב ולא אצל אשרוב. התוצאה בשני המקרים הייתה, שלמרות מאמצי השחקן-היחיד, נתקבלה הצגה "מיושנת".

בהצגתו של בן-זאב נהנינו מהתרגום העברי השוטף בפשטותו של חמדה אלון. הבמאי, סימון הסרה, הקים תאורה נאה, ובמיוחד בקטע המסיים, בבית המשוגעים, התקרב למה שאנו היינו רוצים לראות כאן. בלתי-מתאימים לחלוטין נראו כל העיטורים המוסיקליים שלוקטו על ידי פרנק פלג – קטעי נגינה רומנטית מהמאה שעברה.

אחר ששמענו פעמיים בהפרש של ימים אחדים, את הטקסט של "יומנו של משוגע" לגוגול, אנו מוכנים לשמוע אותו בשלישית – בתפיסת בימוי שתהא הולמת את 130 השנים שחלפו מאז כתיבת המקור.