הגל השומם

"הפאטנט" – בתיאטרון הקאמרי.

"הגל השובב", שעליו נישא המחזה של המחזאית האנגלית אן ג'ליקו, נתגלה בהצגתו בתיאטרון הקאמרי במערומיו כ"גל שומם".

דומה כי המחזאית נאחזת בהנחה הרווחת, כי בעולמנו אין שום דבר ממשי מעורר-עניין. ולכן עוסקים רק בהמצאות דמיוניות שטותיות ובזיווגונים לעת מצוא. אך ההמצאות שהיא מעלה סביב ארבע דמויות המחזה שלה אינן מעוררות עניין, אף לא בפרקי השובבות והמיניות שלהן.

התקשינו להבין לנפשו של הצעיר, שנואש מכל דבר בעולם עד כדי כך, שהוא מקדיש את ימיו ולילותיו לצביעת קירות חדרו – פעם בלבן ופעם בשחור. או לשם גיוון – פעם בשחור ופעם בלבן. לא יכולנו גם להאמין לבעל הדמות הזאת, לשחקן נתן כרמון, כי בהעמדת הפנים האווילית הזו הוא מוצא עניין, או "במקום" לתוכן כלשהו שאבד בתקופתנו.

שתי דמויות אחרות בהצגה הן "מיושנות" במקצת: הדון-ז'ואן הגדול (שאולי הוא דון-ז'ואן ואולי רק מעמיד פני דון-ז'ואן), היה נסבל, משום שאלכס אנסקי דחס את עצמו למחוך של חליפה נוצצת ומגוהצת, ולא חרג מן הדמות המסוגננת של "מכבש נשים" מקצועי. השלישי בחבורה, בגילומו של אלי כהן, הוא הביישן המסכן, המנסה ללמוד מחברו הדון-ז'ואן את סודות האשכבה המקצועית. אלי כהן מצליח לנסוך מעט כנות בדמות הזו.

גילה אלמגור – הציר שסביבו סובבת ההצגה – מגלמת קרתנית בת טיפש-עשרה מעיירה, החוששת מזאבי הכרך שאליהם נקלעה – ולבסוף היא גולשת לתוך השתוללות פראית, שקשה לעמוד על מניעיה. למרות גילום חיצונים מוצלח, בולט גם אצל שחקנית מוכשרת זו המעטה מלאכותי שנועד לצקת דמות כלשהי – והדבר אינו מסתייע.

בהצגה, המתרחשת לפני תפאורה נאה ומגוונת – למרות השימוש בשחור לבן בלבד – של לידיה פינקוס-גני, מריץ הבמאי שמואל בונים את ארבעת שחקניו במעלה מסיע אותם על מיטת גלגלים ומתחת למיטה, אך כל זה אינו גואל את ההצגה ממכשלתה העיקרית – היא אינה מעוררת אמונה ועל כן גם אינה מעוררת עניין.