חומות שוממות

"על חומותייך ירושלים", מאת יהושע בר-יוסף ב"אהל".

התיאטראות שלנו אינם יודעים "מה לעשות" במאורעות המהפכניים שעברו עלינו בימים אלה. אין יודעים מה להציג בהתאם ל"תקופה" ואולי אין מה להציג – ואין יודעים מה מבקש הקהל במיוחד בימים אלה, ולכן ממשיכים בשגרת המלאכה, אף אם זו שגרה טובה, ומציגים את "טוראנדוט", את פיירו, את ברנרד שאו.

אני מציין דברים אלה כעובדה, בלא כוונה להאשים את התיאטראות במחדל. הלא ידוע, כי דרוש רווח-של-זמן עד שהיצירה האמנותית מעכלת את ההתרחשויות האקטואליות – והזמן הזה לא עבר עדיין. אנו מתבשרים אמנם, כי בעולם הסרט שוררת פעלתנות מרובה, וכי נכתבו – או נכתבים – כבר תסריטים רבים על נושא מלחמת ששת הימים. יתכן, שטוב היו עושים מחזאינו, אילו התיישבו גם הם אל שולחן הכתיבה וכתבו מחזות – ולו ריפורטאז'יים – על הימים האלה. לא פעם קורה, שמן הריפורטאז'ה עולה התרוממות הרוח התואמת את המאורעות המתוארים.

תיאטרון "אהל" שניסה להיאחז במאורעות ימינו, נטל מחזה של יהושע בר-יוסף, "שומרי החומות", שהוצג לפני 19 שנה, על קרבות תש"ח בעיר העתיקה של ירושלים, והציג אותו בגרסה מחודשת. הרי זה מצד "אוהל" גילוי של רצון להיות רענן ומעודכן, אך למרבה הצער – אין כאן לא מחזה ולא הצגה.

המחזה, הקרוי בגרסתו החדשה "על חומותייך ירושלים", היא סדרה של תמונות דיבוריות, נעדרות כל רמז של דרמה. הייתי מוכן כבר להשלים אפילו עם דרמטיות סנטימנטאלית, או עם עלילה הרפתקנית-חיצונית, אילו הייתה מחייה את המתרחש – אבל כאן מושמעים באוזנינו רק דיבורים, דבר אינו מתרחש ואף בפי הדמויות המספרות אין שום דבר שעשוי לעניין.

את המחזון התמים הזה, שעשוי אולי לעורר התרגשות כלשהי בלב ילדים ותמימים, העמיד על הבמה דוד לווין, בלא יכולת להוסיף לו משהו. מרשימה הייתה תפאורתו של דוד שריר שבנה על הבמה עולם מרשים של כוכים נתון בתוך חומות.