מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"איש למאנשה" – בתיאטרון גודיק.
מחזמר לא רגיל, בהצגה לא רגילה: מחזמר שאינו נסב על עלילה מימית של הוא-והיא, והצגה שכולה רצופה פנינים של בימוי ושל נוי תיאטרוני – כזאת היא "הדרמה המוסיקלית" הקרויה "איש למאנשה", המוצגת עתה בתיאטרון גודיק.
המחזמר – אחת הצורות של אמנות התיאטרון – נאבק עדיין על גיבוש צורתו. כיוון שהוא נאבק, סימן שהוא חי, שהוא מעורר עניין, שהוא נותן השראה ליוצרים. כיוון שהוא נאבק – יש בו גילויים בלתי-מעודדים, המחזירים את הגלגל לאופרטה המתקתקה והשדופה של אירופה המרכזית בין שתי מלחמות עולם, ויש בו גילויים מעודדים, המקרבים אותו לדרמה של ממש.
המחזמר "איש לאמאנשה", מאת דייל ואסרמן, נמנה עם הגילויים הטובים. אין כל השוואה, כמובן, בינו לבין המקור של טראוונטס – ואין כל צורך בהשוואה. די בכך שהסופר טרוואנטס ויציר-רוחו דון קישוט נתנו דחף ליצירה חדשה, הראויה לראייה ולשמיעה ולשפיטה באופן עצמאי.
"איש למאנשה" הוא מחזמר שנועד גם לצופה האינטליגנטי, שנמאס לו לשמוע במשך שעות פטפוטי סרק של אוהבים ונאהבים. כמובן, מחזמר מעצם טבעו אינו יכול להגיש לנו פילוסופיה מעמיקה. מחזמר זה מעלה את דמויותיהם של סרוואנטס ושל דון-קישוט, כסמלים לניגוד בין מציאות לחזון, בין גסות לעדנה, בין אידיאליזם תמים לבין שלטון גס, בין אהבה שכולה רוחניות תמה לבין תאוותנות גסה, התיאור הדרמטי המעניין של הניגודים הללו, שלא התחילו בתקופתו של טרוואנטס ולא הסתיימו בתקופתו של גודיק, הציר המרכזי של "איש למאנשה".
אל המחבר דייל ואסרמן הצטרפו הפזמונאי, ג'ו דאריון והמלחין מיץ' ליי, אשר הוסיפו את הרובד השמיעתי והפזמוני, בצורה משעשעת ונעימה.
בין היוצרים החשובים של ההצגה הזו מן הראוי להזכיר את במאי ההצגה המקורית אלברט מאר, ואת במאי ההצגה בישראל מארנל סאמנר, אשר העלו מחרוזת פנינים של בימוי, ואת צייר התפאורה הווארד ביי, אשר העלה לנגד עינינו במה, שלעיתים רחוקות אנו רואים כמותה ליופי ולנוי. בימוי של מאר-סאמנר שופע המצאות ומעלה תמונות שקשה לשכוח אותן: הסצנה בה יוצאים דון קישוט וסאנצ'ו לדרכם ברכיבה, על גבי שני סוסים (שאותם מגלמים שני שחקנים, בשפע של חיוניות והומור), בתוך אלומות של אור, המבטא את עוצם ההשראה של מעמד זה – מעוררת אצל הקהל מחיאות כפיים ספונטניות. הסצנה בה לוחם דון קישוט נגד "אביר המראות" היא פנינה אחרת במסכת זו: הקרב של דון קישוט בטחנות הרוח, הסצנה בה מדברים בני משפחתו על לבו שישוב אל הבית ואל השפיות – כל אלה הן מרגליות של עבודת בימוי, שופעת כישרון ובעלת אפקט מבריק ומרשים.
דווקא במסכת הזאת של שבחים איני יכול שלא להביע את תדהמתי מסצנת האונס של דולצינאה-אלדונזה; איני יכול להבין, כיצד במאי, שידע להעלות בני אדם בתפקיד "סוסים" באופן מרשים על הבמה, הרשה לכוריאוגרפית מרי מקארתי לבצע סצנה של אונס. כאילו היה זה שיעור-תדריך ריאליסטי לאנסים. התוצאה הייתה – תמונה מסלידה. סצנה אחרת, שבה נתגלה חוסר-טעם מוחלט ומפתיע, חורג ממסגרתו של ערב זה – הייתה סצנת ריקוד הבטן של הצוענית, המנסה לפתות את דון-קישוט. בשני המקרים הללו, אין לדעתי הכרח למחוק את התלונות או לבטלן, והן היו בוודאי מתקבלות ברצון, אילו היו מבויימות ומרוקדות באותו סגנון של נוי ורמיזה תרבותית, שבו עשויה ההצגה כולה.
גדעון זינגר, בתפקידים של דון-קישוט וטרוואנטס, מתעלה לרמה גבוהה של משחק שלא הגיע אליה עד כה. הוא נותן ביטוי להוד העצוב והנלעג כלשהו של האביר המדומה, המדמה, כי צו מגבוה דוחף אותו למבצעים עילאיים; אמנם, נתבקשה הבדלה ברורה יותר בין הדמויות הממוזגות של סרוואנטס ושל דון קישוט – ולא על ידי הדבקת זקן בלבד. אך אם גם סרוואנטס הועמד בצל, הרי גילומו של דון קישוט, תוך ניצול קולו היפה של השחקן, הוא כה רב-גוני ומרשים, כה מאופק ותרבותי, כה מדגיש את הטראגיזם שבטרגי-קומדיה, שגדעון זינגר ראוי לכל שבח.
שמואל רודנסקי, בתפקיד סאנצ'ו פאנטה, עשה מאמץ עליון שלא להיות בתפקיד עממי זה – "יהודי עסיסי", או "רוסי עסיסי", ובאותם תפקידים בהם הורגל ואותם הוא "מוציא מן השרוול". ואמנם, רודנסקי גילם דמות אחרת מאשר עד כה, אולם מדמות הזאת חסרה הייתה דווקא התכונה שבה מצטיין רודנסקי – עסיסיות טבעית של בן-העם.
הדרישות שנדרשות בהצגה הזאת מן המשרתת הכפרית אלדונזה, הנראית בעיני קישוט כדולצינאה, הן מן הקשות ביותר שאפשר להציג: שחקנית ברמה גבוהה ביותר, זמרת מצוינת ורקדנית טובה. בתיה אוסטרובסקי התגברה רק על הצד הזמרתי של התפקיד, והודות לכך השתלבה בהצגה. הפתעה נעימה הייתה הופעתו של פרדי לוי בתפקיד הכהן: אחר שגילם זה שנים רבות תפקידים מתקתקים של מאהב-אופרטה, הוא מופיע כאן כקומיקן חביב, היודע לנצל היטב את קולו הנעים. יוסי גרבר, בתפקיד ד"ר קראסקו, היה "תיאטרלי" יתר על המידה. דודיק סמדר וחיים פולני עשו את המוטל עליהם – זה בתפקיד הפונדקאי וזה בתפקיד ראש נהגי הפרדות.
"איש למאנשה" זכה ללבוש עברי נאה, הודות לתרגומו של יורם קניוק בפרוזה, ושל עמוס אטינגר בפזמונים. התזמורת – שהוסתרה בירכתי הבמה, ואף זו אחת מהמצאותיו הנחמדות של הבמאי – פעלה כהלכה ונשמעה-היטב, בניצוחו של דובס פרנקס.
"איש למאנשה", מחמזר קרוב ברוחו מאוד לתיאטרון, מנחיל לצופיו לא פחות מהנאה מן הטובות שבהצגות התיאטרון.