שניים מכל

מערכוני "אוונגארד" – ב"פרסה" וב"המעגל".

מועדון "צוותא" התל-אביבי מוסיף לשמש במה להצגות אוונגארדיות, שאף אם ביצוען אינו תמיד מקצועי במלוא המילה, הרי מכל מקום יש ויש בהן כדי לטלטל את המחשבה, יש בהן כדי לחנך להרגלים תיאטרוניים חדשים, ויש בהן אפשרות של התגלות ומיפגן לבמאים ולשחקנים, שלא נסחפו מסיבות שונות לזרם הפעילות של התיאטראות הגדולים.

תיאטרון "פרסה" העלה במועדות "צוותא" שני מערכונים של המחזאי פרננדו אראבאל, יליד ספרד ותושב צרפת.

המערכון הראשון, "פאנדו וליז", לא עורר בי עניין. אראבאל מודה, שהוא נתון כאן כולו להעדפתו של בקט – ובכך כשלעצמו אין עדיין רע. פחות משמח, שההשפעה מגיעה במערכות זה לדרגת חיקוי של התבלטות ממש. בני הזוג פאנדו וליז – הוא פרא מנוון והיא נכה רתוקה לכיסא גלגלים – אינם מוצאים שפה משותפת; חוסר הקומוניקציה שביניהם מחפש פורקן בסצנות של אלימות סדיסטית. הם הולכים כל הזמן לאיזו עיר מסתורית ששמה טאר, שם כנראה הכל טוב, אבל אליה לא יגיעו לעולם. בדרכם הם פוגשים שלושה נוודים, לקוחים פשוט מ"גודו" ("מחכים למראל"), והללו מצטרפים לעלילה נטולת התקשורת והאבסורדית. האוצר הרעיוני של המערכון הוא דל – כמיהה אל "העיר טאר", שאיפה "שיתנו בי אמון", ביב-השפכין כגיא-החיזיון של החיים – ולא חדש.

לעומת זאת נהניתי מאוד מהמערכון השני של אראבאל, "פיקניק בשדה הקרב"; כאן משרת קו-המחשבה האבסורדי עלילה גרוטסקית-סטירית, שברעיונה המרכזי הוא – ההבדל שבמלחמות. הטקסט שופע חן והמצאות, הן בסיטואציות והן במלל, תוך איפיון חד של דמויות ושכבות חברתיות מסוימות.

שני המערכונים בוימו בכישרון על ידי דוד לווין. אמנם, לא גרסתי את הסאדיזם המחוספס על הבמה, אם כי בזאת הלך הבמאי נאמנה בעקבות המחבר; אולם בשני המערכונים כאחד – לצד כמה מקומות שדרשו ארגון יותר קפדני ואריגה יותר מהודקת – העלה לפנינו לווין תמונות מרנינות רבות, תוך תפיסה כוללת שקולה והדרכה נאותה של צוות השחקנים. בקרב השחקנים בלטו עזרא אוז'לבו ורחל דובסון, אך היטיבו לתרום את חלקם גם זכריה טובי, שמואל וולף, אורה בר-אור, גדליה בסר ובת-שבע נועם.

התרגום של אריה סתיו נשמע יפה, אלי סיני בנה תפאורה מצומצמת וזאת הפעלולים סיפק ניסים קמחי.

לפני זמן מה אירח "צוותא" את תיאטרון "המעגל" הירושלמי, שהציג שני מערכונים באנגלית – "סרטו האחרון של קראפ" מאת סמואל בקט ו"הזמרת בעלת הקרחת" מאת אויז'ן יונסקו.

תיאטרון "המעגל" עומד בסימן אישיותו של פיליפ סידקין, במאי מבריק, המסרב לפי שעה להרחיק נדוד מהמעגל הירושלמי (האנגלי) שלו.

"קראפ" – שהוצג לפני שנים אחדות בתיאטרון הקאמרי – לא הסב לי הנאה כלל. הבמאי דיסקין והשחקן ג'ק כהן היטיבו כל כך לנסוך זוהמה ודיכאון לתוך הצגת המונולוג הזה, עד כי רווח לי כאשר הוא הסתיים.

"הזמרת בעלת הקרחת", לעומת זאת, הוצגה כסימפונייטה של שובבות סטירית עוקצנית, שצוות עירני של השחקנים נשאו אותה בגרונם ובגופם בהתלהבות מרוממת, אשר אחזה כאש-ערבות גם בצופים. מערכון אבסורדי נחמד זה נהפך בידיו של הבמאי לכעין בלט פנטומימי, שהטירוף שבו הוא – לקח לשפויים.