גיבורים על-כורחם

"מורד ומלך" לישראל אלירז – בתיאטרון חיפה.

יבול היצירה התיאטרונית העברית איננו דל במיוחד בכמות, אולם הוא דל באיכות, וזאת לא רק מבחינת התוצאות, אלא אפילו – מה שמעציב יותר – גם מבחינת הכוונות. עיקרו של היבול התיאטראי העברי נוצר תוך פזילה אל הקהל לרוב בכיוון של בדרנות, ובמקרה הטוב בכיוון של קומדיה, בעלת הלך^–רוח סאטירי, או בכיוון של רפורטאז'ה של הווי. על כן ראויים תיאטרון חיפה והמחזאי אלירז להערכתנו, על שהעלו לפנינו יצירה, המתמודדת (כמו שצריך) עם ערכים דרמטיים ולא עם… הקופה.

אלירז נטל את הסיפור של מרד אבשלום באביו דוד המלך ועשהו ציר למחזהו. הוא נקט גישה מקורית, אף מרעישה במידת מה, בהציגו את שני גיבורי העלילה כגיבורים על^–כורחם, כעין אנטי^–גיבורים. דוד המלך אינו כאן שר צבא תקיף ואף לא נעים^–זמירות נמלץ, אלא רועה שוחר^–שלווה מבית לחם, שעיקר תאוותו נתונה, לעת זיקנה – לצד נשים – לגבינה חברונית טעימה ולכותנות לילה מרהיבות, שבהן הוא שרוי בתחביבו החביב ביותר – שינה. משום כך יש לו לדוד יחס דו^–ערכי כלפי מרידת אבשלום: לכאורה, עליו לקום על הקם עליו ולהגן על כסאו וזכותו, כשליט וכאב, אך בתוך תוכו הוא משתוקק להתפטר מעול המלכות ומבקש לבוא אל המנוחה ואל הנחלה (של הקבר), על ידי מוות מידי יוצר חלציו.

גם אבשלום, אליבא דאלירז, הוא אישיות מתוסבכת. זהו מדד נפשי טבעי והגיוני אצל צעיר, שגדל בצל אביו הגדול והמהולל, כשהוא עצמו מחפש כרי פעולה בשביל להוכיח את עצמו וכאשר הוא מתמרד סוף סוף, מסתבר, כי אין בו אותה מידה של שנאה ותוקפנות, הדרושה להפיכות אלימות, אין בכוחו להרוג את אביו בהזדמנויות המזדמנות לו, ולבטיו המתוסבכים, שבגללם הוא מורד על כורחו, מוליכים אותו אל כישלונו ואבדנו.

אכן, גישה פסיכולוגית מודרנית מעניינת אל נושא שכולו הוד של עתיקות. גיבורי הדרמה ההיסטורית הם גיבורים על כורחם ואנו נקראים להרהר בכוחות הטמירים, המסתוריים והמקריים, המניעים את גלגלי ההתרחשויות, שהילתן והשפעתן עד אלפי שנה.

עוד יסוד רענן במחזהו של אלירז – השפה בה הוא משתמש. הייתה זאת העזה: לצלול לתוך חומר תנ"כי^–ספרותי כה מובהק: בסיפור סביב דוד המלך, בלא להזדקק ללשון תנ"כית, למליצות שהן אולי יפות אבל גם מסורבלות, אלא לדבר "בלשון בני אדם" בעברית נאה של ימינו. הייתה זאת העזה – והיא הצליחה והוסיפה רובד של אותנטיות למתרחש על הבמה.

מול סגולות אלו של המחזה, יש להצביע גם על מגרעותיו. בעוד שדמויותיהם של דוד ואבשלום הן מעניינות מבחינה דרמטית ופסיכולוגית (הגם ששתיהן בנויות על אותה נוסחה), יוצאות שאר הדמויות חד^–מימדיות, נעדרות גינונים ולבטים. אם אין מספיק דמיונו של יוצר בשביל לספק מבנה דרמטי לרבו הנפשות הפועלות, מן הראוי שיסתפק במסגרת קאמרית, בתחום אותן הדמויות שמתוך נבכי נפשן הצליח להעלות חומר דרמטי.

ועוד, מחזה היסטורי צריך להיות היסטורי. כמובן, אבל לא היסטוריוסופי. צריך להציג היסטוריה, אבל מוטב לא לדבר עליה. נראה, כי תוך חקירת החומר ההיסטורי, גיבש לעצמו אלירז השקפות היסטוריוסופיות מסוימות, שהוא מבקש להנחילן לקהל באמצעות מחזהו. נאה, אבל לא ייתכן שדמויות כה רבות במחזה יהיו היסטוריוסופים. …סופר המלך הוא היסטוריון והיסטוריוסוף מעצם דמותו ומלאכתו – ויאה לו לומר את דברי חכמתו, אף תוך הכללת אנאכרוניזמים בלווית קריצת עין. אבל גם חושי, יועץ המלך, מרעיף דברי חכמה לרוב על ההיסטוריה ומהלכה. וכך, כמובן, גם אחיתופל, היועץ. ודוד ואבשלום עצמם אינם טומנים לשונם בצלחת אלא מביעים בהרחבה ולעיתים חוזרות ונשנות, את דעותיהם על השלטון והעם, על מוקדם ומאוחר, וכך חדל חלק מהמחזה להיות עלילה היסטורית והוא נהפך לסימפוזיון. ותוך ההשתעשעות הזאת נגרר המחזאי עד לאנאכרוניזם סר^–טעם שלפיו כותב רושם קורותיו של דוד המלך ספר ש"יימכר היטב"…

אל עזרת המחזאי נחלץ הבמאי ראובן טורגן, שהעלה הצגה נעימה לעין, אחידת סגנון, בעלת מקצב והוד כפרט מצוין, שיתוף הפעולה של הבמאי עם הצייר, עמירם שמיר, שתפאורותיו יצרו מוקדי התרחשות כשלעצמם, נוסף למתרחש במישור האנושי.

אילן דר שיווה נוי מיוסר לדמותו של אבשלום, תוך שליטה היגויית ותנועתית נאה מאוד, בהתפרצויות ובמצבי רוח של המורד, המתטלטל בין תאוות שלטון לתסכול. גיורא שמאי היה מלך גשמי ונינוח, ככתוב, הולם את הדמות בחיצוניותו, אך דומה שקמצוץ של הומור – וקצת לגלוג עצמי, אצל החכם הזקן הזה – היה מוסיף חיות ופלאסטיות לדמות. ראובן בר^–יותם גילם את דמותו של יואב, שר הצבא הפראי והנאמן והנבוך, בחיוניות משכנעת. מרדכי בן^–זאב קלע לנקודה התיכונה שבין כותב ההיסטוריה בחצר המלך לבין המלעיג על גיבוריה הכביכוליים בנימה חכמנית^–קומית שהוא שולט בה היטב.

שתי הנשים – ורה יערי ואביבה שוורץ – היו חיוורות בגילום הדמויות של אם אבשלום ושל אשתו – ואגב, מתמיה שהמחזאי הקדיש ביצירה פסיכולוגיסטית זו מקום כה מועט לנשים.

לא כל מרד מוליך אל הגאולה, ואף לא אל המלוכה. והמחזאי התנ"כי, אף הוא עדיין לא באה גאולתו מידי אלירז, אבל מכל מקום, יש בהצגה זו כמה וכמה דברים חשובים ונאים – נישה מעניינת, לשון קולעת, תפאורה מרשימה, והצגה יפה ומאוזנת.