מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"יום במותה של ג'ו" בתיאטרון הקאמרי.
ג'ו היא ילדה נכה ומפגרת החולה במחלה ניוונית, שבגללה היא מוטלת כל העת ללא-ניע, זקוקה לטיפול מתמיד.
ג'ו זאת משמשת כרקע לתיאור פרק בחייה של משפחה אנגלית. אכן הנושא מרתיע ברגע הראשון, אין ספק שלצופה וכל אדם עשוי ורשאי להגיב עליו באופן סובייקטיבי ביותר, ושום קנה-מידה הגיוני או ביקורתי לא יהיה זכאי לדרוש ממנו שיזיז מעמדתו הראשונית.
באחד הקטעים של ההצגה, מבקר אצל הוריה של ג'ו זוג, בעל ואישה: הגבר בא לביקור מתוך רצון לתת סעד רוחני להוריי ג'ו בסבלם. אולם האישה אומרת בתמימות גלויה שהיא אינה יכולה לסבול שום-דבר ד.מ.ג. – "דוחה מבחנה גופנית" – והיא מתרחקת מכל דבר שכזה, בלא להתחשב בהשלכות החברתיות או המוסריות של התנהגותה. גם כל צופה רשאי להתרחק מן ההצגה הזאת, בטענה שהוא אינו יכול לשאת דבר שהוא ד.מ.נ – "דוחה מבחינה נפשית" . אבל במקרה זה הוא עלול להפסיד הצגה מעניינת.
מן הראוי להזכיר כי מחבר המחזה, פיטר ניקולס, הוא אב לילדה נכה-ומפגרת כזאת (וגם לשלושה ילדים בריאים). ידיעת העובדה הזאת יוצרת אצל הצופה יחס-של-כבוד ליצירה המוצגת, לבעיות שהיא מעלה ולערכים שהיא מכילה, ומונעת מראש יחס שעלול להיווצר נוכח פיקאנטריה כלשהי או נוכח ספרות המחפשת תופעה חריגה-עד-להדהים לשמה.
*
המחזה "יום במותה של ג'ו" איננו נסב כלל על הילדה הנכה ג'ו. הילדה הזאת, היצור הדומם הזה, המצוי מדי פעם ברקע הבמה בלי להשתתף כלל במתרחש, הוא רק המסר הגורלי-טראגי, שעליו פועלות הנפשות האחרות. קיומה של ג'ו, בתור גורם טראגי כדרמה, אינו שונה מכל יסוד אחר בטרגדיות, תאוות ואסונות, שואות ומכות-גורל. היא קיימת, היא מעמידה במבחן – והמבחן הוא אתגר אנושי ממדרגה ראשונה.
המעניין הוא, שעל רקע הטרגדיה הזאת, שהיא בבחינת נתון שאין לשנותו, בונה ניקולס מחזה, שלא חסרים בו גם יסודות קומיים, כאילו ביקש לומר: בכל מצב נתון של חיינו, אנו חייבים להמשיך וללכת הלאה, לעשות את החובות המוטלות עלינו בהתאם לתודעתנו המוסרית הפנימית, ולראות את הטוב ואת הרע בעיניים פקוחות. קשת המתח, הנוצרת בין הרקע הטרגי לבין היחס של "אנדרסטייטמנט" אנגלי כלפיו, בתוספת תבלין של "הומור אנגלי" (שלא תמיד קל להבינו ולא תמיד הוא מן הסוג המצחיק) – יוצרת הצגה, שלמרות עליות וירידות באפיזודות השונות, יש בה דריכות ועניין לרוב.
*
ההצגה נישאת על כתפיו של שמעון בר, בתפקיד אביה של ג'ו; הוא הצליח למזג כאן מידות מאוזנות של עצבנות ויציאה מן הכלים, השלמה עם הגורל ואהבה הנובעת מן היצר ומן הלב, התמרדות הנמלטת לתוך עולם של העמדת פנים עליזה והצגת משחקי "נדמה לי" שובבניים; הוא היה שונה מרגע לרגע ועם זאת היה תמיד אותו אדם עצמו, שלם ומשכנע, מובן בסבלו ובשובבותו העוקצנית, במצבי רוח של קינטור ושל פייסנות.
אורנה פורת, בתפקיד אשתו, הייתה לעומתו פרוזאית ויובשנית: לא די רגשית-חמימה (כפי שמתחייב מיחסה אל ילדתה הנכה) ולא די פרימיטיבית-יצרית (כפי שמתחייב ממוצאה ומעברה).
שני השחקנים הראשיים השתכרו מתמיכה מעולה של שלושה שחקני משנה מצוינים: רחל מרוכס שיוותה נופך אישי משלה לדמות המסורתית של החותנת שידה בכל; אביבה מרכס גילמה ברהיטות דמות של קרתנית מטורזנת ומטופשת מן הסוג המצוי; ואורי לוי הצליח להעלות בקווים מעטים דמות של אדם, שהוא בעל מעמד בחברה, אבל אפס מבחינה אנושית ורוחנית ומתהדר בנוצות של רוחניות מעושה.
*
תרגומו העברי של ש. יונתן שופע חיים וטבעיות. התפאורה של ג'ו קארל היא מוצנעת ומהווה רקע רוגע לדרמה המתרחשת לפנינו.
הבמאי האורח, פרית באנברי מאנגליה, עשה מלאכה מצוינת, בקבעו את הפרופורציות הנכונות של שמח-חיים וזעם, של רוגע והשתוללות, ובהקיפו את כל הבמה כולה, במרוצת האפיזודות השונות, ללא שמץ של התרוצצות או אי סדר. הוא הציג בפנינו דוגמה מעולה של עבודה יסודית ומחושבת בחומר דרמטי בעייתי, שאותו הצליח להערות מן הגולמיות המרתיעה לדפוסים של אסטטיות וגירוי המחשבה.