הכישרון – והכישלון

"את ואני והמלחמה הבאה" – תכנית של חנוך לוין.

הלב כואב. חנוך לוין – לא ספק כישרון סטירי-לירי מבריק ומזהיר. אולם הרעיונות המתגלגלים בראשו מעוררים רק שאלה: האם לפנינו אידיאולוגיה חולנית, טמטום אינפנטילי, או נפש מתוסבכת ללא תקנה?

כישרונו הסטירי, ועוצמתו השירית של הסטודנט הצעיר, חנוך לווין, לא ייתכן להתעלם מהם. אך מסתבר, כי "אמירת הלאו", המאפיינת כל סטיריקן, מוליכה אותו ליחס שלילני לא בלבד כלפי תופעות שליליות, אלא ליחס שלילני טוטלי, גם כלפי אושיות הקיום שלנו ושל עצמו. התופעה הזאת, בתחום החברתי-הפוליטי, איננה חדשה. בעשרות שנות קיומנו הארצישראלי והישראלי היו בקרבנו תמיד יצורים שוליים, שהיטיבו להתהדר בלשון אינטלקטואלית, שהשכילו להשתמש בנוסחאות אידיאולוגיות – אך כל התורה הזאת (של פ.ק.פ ושל מק"י בזמנו) לא הייתה אלא מסווה למין מחלת נפש של שנאה עצמית תהומית. מסתבר, כי התקופות משתנות, תמורות מתחוללות, אחדים מחולי הנפש הללו מתרפאים – ובמקומם צומחים חדשים, רוויי שנאה עצמית לא פחות.

חנוך לווין, המוכשר והקוסם בחרוזיו, הוא דוגמה אופיינית לחולניות של שנאה עצמית, המתעטפת הפעם באצטלה של פציפיזם. בשאתו את האצטלה הזאת, מסוגל הוא להלעיג על מלחמת ששת הימים שאותה הוא מכנה… "מלחמת 11 הדקות". והגיבור של הסקץ' המחריד והמגעיל הזה מדבר בקול עמוק, לאט לאט, בחיקוי גלוי למצביאי צה"ל, ומספר כיצד "יצאנו להגן על ריבונות מדינתנו" – כדי שייערך לבסוף מסדר החטיבה, שבה נואם המפקד… לפני חטיבת חללים.

שנאת המלחמה החולנית שלו מוליכה את חנוך לווין גם לתאר את "האלמנות", אלמנות לוחמי צה"ל. ומה יודע חנוך לווין לספר על הנותרים בחיים מן המלחמה (המבחילה מרוב זרמי דם)? "רק מי שחי – עושה חיים עם אלמנות"…

יש בתכניתו של חנוך לווין גם פזמונים אנטי מלחמתיים נוגעים ללב. אולם בתוך המערבולת החולנית – שהבמאית עדנה שביט לקחה את כל כולה כמות שהיא, בלי לברור ובלי לפסול, בביצוע ארבעה סטודנטים – הללו הן נקודת אור, שרק מגבירות את הצער ואת שאט-הנפש לשמע השאר.

חנוך לווין מתחזה בפציפיסט, אבל הפציפיזם שלו הוא שקר. כי פציפיזם הוא אהבת השלום למען אהבת ה ח י י ם. וברוב פזמוניו של לווין מסתבר, שהוא אוהב את ה מ ו ו ת, מין אהבה נקרופילית ממש. דומה, שאין הוא מסוגל לכתוב שורה, שבה לא יבוסס בתוך דם ובתוך גוויות, עד כי אין מפלט מן הרושם, שבסך הכל הוא נהנה הנאה מעוותת מן הנבירה הזאת בקברות.

מובן מאליו, כי שנאה עצמית חולנית כזאת, המנסה כביכול להצביע על מומים בחברתנו – סופה שקר גמור. מעיד על כך הפזמון הבא, מצוין כשלעצמו מבחינת הניסוח והלשון. בתום המלחמה, כשהכל טבוחים, רואה חנוך לווין את "חזון אחרית הימים" בנוסח זה: "וגר טוראי ראשון עם רב סמל / ורב סמל ירבץ עם גנרל / ונער קטון מכסה את הגופות / נאום ה' צבאות". לולא נכתב הדבר בעברית, הייתי בטוח שהכוונה היא לצבא פרוסי, שבו רק המוות מאחד את "הרב סמל עם גנרל". בעיני הסלפנות הפציפיסטית של חנוך לווין, הכוונה היא – לצה"ל.

כאמור, כואב הלב על כישרון צעיר זה, שקו מחשבתי ורגשי ישיר מוביל ממנו אל אותם צעירים חכמים-בעיניהם וחולי היגיון חסר אחיזה, המציירים בירושלים כתובות בנוסח "הבוז לגיבור היהודי".