"סינמה גשש" – בביצוע שלישיית "הגשש החיוור".
שלישיית "הגשש החיוור" מוכיחה בתוכניתה החדשה, "סינמה גשש", שהיא צוות הבידור המגובש, המקצועי, הרהוט ו… המשעשע ביותר שיש לנו כעת בארץ.
נזדמן לי כבר לציין בעבר, כי שלישיית "הגשש החיוור" נוחלת הצלחתה על ידי הליכה בקו "ההומור של האידיוט": כלומר, הם מופיעים לרוב בדמויות של מטומטמים וחדלי-ישע מוחלטים, ובזאת הם רוכשים את אהדתו של הקהל הפשטני ביותר, נציג ההמון הרחב ביותר, הרואה שיש עוד בעולם לא יוצלחים מופלגים ממנו; קהל זה נהנה וצוחק בהתאם לעקרון הראשוני שקומדיה היא שמחה לאידו של הזולת. אולם הגששים החיוורים לא נשארו עומדים על מקום אחד. הם הוסיפו לפתח את דמות "החלכאים והנדכאים" עד שהגיעו לרמה שיש בה מין שילוב של פיוט ואבסורד, מין שילוב של משהו צ'פליני ומשהו מסגנון האחים מארכס.
אם נוסיף לזאת, כי השלושה יודעים לנצל בדיוק את יכולתם הקולית – דהיינו, אינם מנסים להגיע בשטח רגיש זה למה שמעבר ליכולתם, אולם כל אשר בתחום יכולתם "יושב במקומו" איתן ומוצלח; ואם נוסיף, כי שלושתם מופיעים אחר עבודת הכנה קפדנית וממושמעת, הקובעת בדייקנות קולעת את מיקומו ואת עיתויו של כל "פסיק" ספונטני-כביכול בהעמדת התמונות; ואם נציין, כי כל אחד מהשלושה סיגל לעצמו סולם מסוים של דמויות והבעות, וממזג את סולמו שלו עם סולמם של שני חבריו, בלא ניסיון "לעלות עליהם", אלא בתיאום הרמוני – הרי לפנינו צוות הראוי לכל שבח.
התכנית החדשה של צוות זה בוימה על ידי ניסים אלוני – ואין ספק, שמגע ידו מוסיף למופע ערך רב. הפעם לפנינו לא שורה של "פזמונים מבוימים", אלא כעין הצגה רצופה, בביצוע שלושה בדרנים. פרט להקרנת סרטונים, שלא נראתה לי בגלל האיכות הבלתי משביעה רצון של ההסרטה – יש כאן כניסות ויציאות. מעברים ותמונות. תאורה ותלבושות, שכולם מחושבים וקולעים למטרה.
את התוכנית מגוונים מערכונים, פרי עטו של ניסים אלוני. גם כאן צפוי לנו גיוון: מן ההצחקה הפשטנית של "כדורגל", המשעשע במיוחד את הקהל הקרובים להווי זה, דרך הסטירה המבריקה על "הגל הקל", ועד לסיפור האגדי-אבסורדי על "השד".
את מרכז ההצגה מהווים, כמובן, הפזמונים, גם כאן בולט ניסים אלוני, ב"אפוס פזמונאי" הקרוי "שירת הבירבור" – כעין פיטפוט מסוגנן, שאוב מן ההווי וממשאלות-הלב הגבריות, המצטיין בהומור ובמיזוג מושלם בין החלק המוסיקלי של יצחק גרציאני לבין החלק המילולי.
התוכנית כוללת פזמוני התקופה, כגון "המגויסת" של דידי מנוסי ויוחנן זראי; פזמוני הווי, כגון "האוטובוס" של יורם טהרלב ואריה לבנון; פזמוני הוא-והיא, כגון "נטע" של ירון לונדון ויצחק גרציאני ועוד.
בולט בין כולם הפזמון "איפה כל החברה" של עמוס קינן ודוד קריבושי. תוך פרודיה על שיר הפלמ"ח מימים עברו, מעלים כאן הפזמונאי והמלחין, בלא שמץ של מתיקות, הד לשירת הגבורה של דורנו וימינו, שירה שיש בה גם סיפוק עצמי וגם קורטוב של לגלוג עצמי; הפראפראזה על מילות שיר הפלמ"ח, שהושחלו על מנגינה עירנית בסגנון ה"יה-יה", בביצוע מלוטש של "הגששים" – מבטאים את הדומה ואת השונה מתש"ח ועד "ששת הימים", מהצ'יזבטרון ועד לגששים.