מי יאכל את מי

"סטריפטיז" ב"זוית".

שלישיית מערכונים של המחזאי הפולני המבריק סלאבומיר מרוז'ק, המוצגת עתה בתיאטרון "זווית", היא מחרוזת פנינים משולשת, מעוררת מחשבה ומעניקה הנאה, בסגנון "הקומדיה השחורה", המתאימה כל כך לתקופתנו, שסבכיה הם כה מבעיתים עד כי לא נותר אלא… לצחוק.

בשלושת המערכונים מפגין שוב מרוז'ק את יכולתו הנפלאה לשלב עלילה פסיכולוגית, יומיומית פשוטה כביכול, עם דימויים סאטיריים ברורים לגבי המשטר הפוליטי, ועם השלכות פילוסופיות – התבוננות בגורל האדם בתוך היקום, ייעודו או חוסר תכליתו, יכולתו לחולל שינוי או מצב-אין-אונים שלו, וכל זה בתשבוצת רוחנית ססגונית, מגרה ומשעשעת.

במערכון הראשון, "סטריפטיז", נקלעים שני גברים בגיל העמידה, בעת לכתם איש איש בתום לב ברחוב – לתוך חדר סגור, מוזר ומסתורי. בהיותם שרויים שם בערפל של חוסר וודאות, שבו מטשטשות עובדות ומושגים, תוהים הם על השאלה, מה בעצם התרחש להם – ומי אשם במה שהתרחש? באין ביכולתם להבין את המתרחש, באין ביכולתם לזוז ימין ושמאל, מכריז אחד מביניהם, שהוא שומר לעצמו, בכל זאת, את "החופש הפנימי". הגם שהוא מתבטא רק בחופש שלא להחליט מאומה ולוותר על הסיכוי להשפיע על המאורעות החיצוניים. השיח בין שני הכלואים – שאחד מהם הוא נכנע ושמח בחלקו, ואילו השני הוא מרדן ואופטימי – מבהיר, כי בנסיבות של כפייה מתבזה ומושפל כל אדם, יהיה אופיו אשר יהיה.

המערכון השני, "בלב ים", הוא הטוב מבין השלושה מבחינה תיאטרונית. אנו פוגשים כאן שלושה בני אדם, טרופי ספינה על גבי רפסודה בלב ים. כיוון שכל מזונם אזל, לא נותרה ברירה אלא לאכול… אחד מן השלושה. השאלה היא רק – את מי? וכאן מתחיל מאבק גומלין משעשע ומזוויע בין השלושה, שביניהם אחד הוא נוכל ורמאי ציני, שתלטן ודמגוג; השני – שש-לרשת ו"אומר הן" מתמיד; והשלישי – תם מאמין, נוח להתפתות. איש מן השלושה אינו רוצה להיות קורבן אכילה לרעיו ובוויכוח מר הם מנסים ללבן. מה מצווים "הצדק" ו"האידיאלים" בעניין זה. ויכוח זה, המנוהל לפי מתכונת נוהלי המשטרים הקיימים – נאומי תעמולה, בחירת מנהיג – חושף באור-סנוורים קטלני את הצדק המפוקפק, שבו מתעסקים העומדים בראש המשטרים.

במערכון השלישי "קארול" באים נכד וסבא אל רופא עיניים בשביל להתאים משקפיים לסבא, המחזיק רובה טעון זה 20 שנה, והוא מוכרח סוף-סוף להרוג את "קארול" – ואמנם יעשה זאת, ברגע שייטיב לראות. העלילה מתפתחת בקצב מהיר בכיוון מקאברי: כאשר יש בידי בני אדם "רובה טעון", מוכרחים לירות, מוכרחים להרוג – ותמיד מוצאים איזה "קארול". הסבא (הזקן המטושטש) ונכדו (הצעיר הטיפש והנלהב) עושים יד אחת בשביל להרוג, ולימינם מתייצב הרופא (איש הרוח), שכדי להציל את עורו-שלו, הוא מוכן לספק לזוג הרוצחים קורבנות אחרים…

הבמאי יוסף יזרעאלי ביים את שלושת המערכונים בתבונה ובמחשבה, שהבטיחו את קליטתם על ידי הצופים.

אמנם, בפתיחת המערכות הראשון, הבנוי במידה רבה על מלל, נתבקש בימוי יותר פעלתני, שהיה מספק יותר את העין, נוסף לסיפוק שניתן לאוזן. אולם בהמשך המערכון הזה, כאשר "היד הגדולה" של השליט הנעלם והמסתורי חודרת לתוך הבמה, ניתנה למלל התנופה התיאטרונית הדרושה.

בשני המערכונים הנותרים בחר לו הבמאי גישה של הפרש גרוטסקי, בסגנון כמו-קרקסי. הדמויות המופיעות חובשות פיאות-קש, לבושות תלבושות מצחיקות – ואין ספק שיסודות אלה מגבירים את הססגוניות של מראה העיניים. אולם נראה לי, שאפשר היה גם לביים מערכונים אלה בצורה אחרת. מרוז'ק יוצר את המצח על ידי כך, שהוא מציג עלילה שהיא לכאורה פשוטה לחלוטין – שני אנשים נכנסים מן הרחוב לחדר; או: זקן וילד באים לביקור אצל רופא – ומכאן, באופן הגיוני כביכול, מתגלגלת העלילה אל שלוחותיה האבסורדיות. ברגע שהבמאי פותח את העלילה בסגנון קרקסי, אין עוד הפתעה בהמשך התרחשותה, כי אצל מוקיוני הקרקס הכל ייתכן.

בשלושת המערכונים משתתפים שחקנים, הראויים כולם לשבח.

מוסקו אלקלעי בלט במיוחד בדמותו של "השמן" השתלטן, על הרפסודה בלב ים; זלמן הירשפלד היטיב לגלם את הסבא בעל הרובה, המחפש את "קארול"; שלמה ניצן גילם כהלכה את דמות הסתגלן החלקלק על הדוברה, ואחרי כן את הנכד התמים-הרוצחני המלווה את סבו; שמעון לב-אבי היטיב לגלם את דמותו של התמים-המתפתה, שגורלו על הדוברה הוא סמל הקניבליזם הפסבדו-אידיאליסטי של תקופתנו.

תרגומה של שולמית הר-אבן הוא שוטף ועשיר, אולם צרם השימוש שעשתה ב"סולוניזם", בנורמה כל העת "אדוני רוצה", "אדוני יאכל" (כנאמר בפולנית), במקום לומר עברית פשוטה "אתה רוצה", "אתה תאכל". בסצינות מסוימות כאשר עמדו שלושה על הבמה, גרם שימוש זה בנסתר לדו-משמעות: כאשר ראובן אמר לשמעון בנוכחותו של לוי "הוא חושב" – אי-אפשר היה לדעת מי מן השניים חושב.

בוקי שוורץ בנה תפאורה עשויה יסודות פיסוליים בעיקר. התפאורה נאה, אך המלאכה המסובכת של בניית הקוביות והפיכתן הנעשית לעיני הצופה, פוגמת בעיקרון החשוב של….

ראוי תיאטרון "זווית" להוקרה, על שהוא מעלה בצורה נאה זו ערב של מרוז'ק, חוויה תיאטרונית ורוחנית מעולה.