מנה של פלפל ומלח

"סדום סיטי" מאת בנימין גלאי בתיאטרון החיפאי.

תולדות האמנות ההיסטורית של בניית מסגרות ושבירת מסגרות, כל היסטוריון של אמנות מוכן להביא, אך רק יבקשו ממני, דוגמאות למכביר על התמורות, מן המבסס אל המערער, מן היציב אל החולץ, מן המקודש אל המשוקף, וגם בכיוון ההפוך, בתולדותיהן של כל האמנויות השונות.

בלי להיכנס לפירוט, המצריך יריעה נרחבת והעמקה, נדע כי גם באמנויות שמלפני אלפי שנה ומאות שנה, אפשר למצוא גילויים של סטייה והתרחקות מן הריאליזם, למשל, סטייה הנחשבת בדרך כ"גילוי אופייני" של המאה העשרים. בתהליך הזה של תיזה ואנטי תיזה – המצמיחה סינתיזה, אשר משמשת נקודת מוצא של תיזה לשלב ההתפתחותי הבא – אין לחלק ציונים לש חשיבות מועדפת לסוג זה או זה. אך אין ספק, כי אותו שלב המכונה אנטי^–תיזה, לנוחיות המינוח, הוא גורם חשוב בהצעות היצירה והחווייה לקראת השלבים הבאים.

בספרות ובמחזאות הישראלית שספק עם אפשר לגבר עליה כעל ישות קיימת, דומה שכל המאמצים צריכים להיות סופגים, מטבע הדברים ליצירת מסגרות, לביסוס ולחיזוקו של היש המועט, להנחת הבסיס, אך מסתבר, שגם באמנותנו הצעירה, המדדה בצעדיה הראשונים, יש כבר שוברי מסגרות, הורסי חומות, פורצי גבולין, אנשי אנטי^–תיזה, שלא זו בלבד שהם סוללים את אחד השבילים אל אמנות המחר, אלא גם באמנות^–של^–הווה הם מהווים כעין מנה של מלח ופלפל. אחד מאלה, שהייתי אומר שהוא כולו פלפל ומלח, הוא בנימין גלאי.

"סדום סיטי" הוא מחזהו השני של בנימין גלאי המוצג על הבמה, אחרי ההצלחה הגדולה שנחל "סיפור אוריה" בבימויו של עודד קוטלר. עלינו לומר מיד, שגם המחזה הזה וגם ההצגה נופלים לעומת קודמם.

המחזה שכותב בנימין גלאי איננו מחזה במשמעות המצומצמת של מושג זה. זוהי סדרה ארוכה של ברקים וזיקוקין דינור – בתחום הלשון, המחשבה והסיטואציה – שנחרזה על חומר דיאלוגי וחולקה לכמה מערכות. זוהי יצירה, שקשה מאוד להציג אותה. התנאי הראשון והכרחי להצגתה הוא, שהבמאי יוצר לעצמו כעין "יצירה נפרדת", מקבילה, כעין הצגה פרטית משלו, שבה הוא משמיע את הטקסטים המבריקים והשובבניים של גלאי.

דומני, כי ביצירותיו של גלאי זאת הדרך האפשרית היחידה: יוצר בימתי שובב ובעל דמיון מתייצב לצדו של היוצר המילולי השובב ובעל הדמיון, והם מנצחים על דואט, שהשחקנים מתזמרים אותו. כי פלפל ומלח הם חומרים חשובים ביותר לעינוג החיך, אבל לולא הטבח, המגיש אותם בתערובת הנכונה ובפרופורציות הנאותות – לא נפיק מהם הנאה.

"סדום סיטי" בנוי משני חלקים שאינם מתחברים, כשלעצמם – ליחידה אורגנית אחת. בחלק הראשון, שהוא בעיני, חינני ושובה לב, אופייני לבנימין גלאי, אנו נקלעים לעיר "סדום סיטי", במאה העשרים… לפני הספירה, עיר חסרת מוסר ומעצורים, עיר של רשעות עולות, המוצאת ביטוי הולם בלשון, במחשבה ובעלילה. במחצית השנייה עובר גלאי לביתו של לוט פנימה ושם אנו ערים לחזיון משפחתי, לכעין דרמה איבסנית, שבה פועלים אב, ובעל חסר אונים, אישה בוגדת, ושתי בנות, הנואפות בלית ברירה או עם ברירה. תחום זה, תחום הדרמה הפסיכולוגית-החברתית, הוא זר לחלוטין לגלאי, והוא אינו מוצא בו ידיו ורגליו, הרעיון  המשעשע של "סדום סיטי" נשאר כאן אי שם ברקע, והוא מתגלה רק מדי פעם במשחקי לשון, הנשמעים תלויים במסגרת הזאת.

למרבה הצער, …הוצב לצדו כיוצר שווה מול שווה, הוא הציג את הכתוב.

כך קרה, כי במחצית הראשונה מוצגת לפנינו מהתלה פרועה ואינטליגנטית, משעשעת ומעניינת, בסגנון של מערבון, ואילו במחצית השנייה אנו נקלעים לשיממון מתמשך; כי העלילה הנראית לעין אינה מסוגלת לשאת את עצמה והבמאי הסתפק ב"תרגומה" הפרוזאי לשפת קרשי הבמה.

הפיצול הזה בין שני חלקים שונים מתגלה גם בתחום המשחק. אף על פי שבחלק הראשון אין "דמויות", אלא יצורים אפיזודיים בלבד, המשמיעים פסוקים מקוטעים, הרי דווקא כאן היו הישגים בתחום המשחק: גיורא שמאי, בתפקיד השופט הנוטל שוחד; זכריה טובי, בתפקיד של סרסור לכל עבירה; וראובן בר יותם, בתפקיד אחד האזרחים.

בחלק השני, שבו יש כביכול דמויות של ממש, שורר מבחינת המשחק חיוורון מוחלט. יצחק מיכאל שילה מגלם את לוט בדמות של שתיין שגרתי-מאין-כמוהו, המתנדנד על רגליו ומטלטל את הבקבוק בידיו. חנה ריבר, בתפקיד עכסה אישתו היא היא נטולת קיום עצמו כלשהו. נתן מייזלר, בתפקיד עורפל, המהנדס שהוא מאהבה של עכסה, הוא מקוטע ומטושטש. שתי בנות לוט, המגולמות על ידי לורה סבר ונירה עדי, מציגות דמויות רצוצות, שאינן נבדלות אחד מרעותה ואין בהן כדי הסבר למעשיהן.

ברור לי, המחזאי גלאי הוא שלא נתן לדמויות אלו איפיון מספיק, שבכוחו היו יכולים להעלות לפנינו בני אדם, שהיו יודעם מי הם  ומה הם ומה הם מתכוונים   להיות מחר. אולם גלאי איננו המחזאי היחיד המעלה קטע של דמות במקום דמות. ומתפקיד השחקנים – בהדרכת הבמאי –  הוא לגלות יכולת להשלים את הדמות המקוטעת והציגה לעיני הצופים כיחידה שלמה.

חולשה כרונית נוספת של שחקנינו באה לידי ביטוי בולט בהצגה זאת. הייחוד של גלאי מוצא את דימויו החיצוני בלשון. זוהי לשון קשה אפילו בקריאה, כל שכן בשמיעה. כאן אי אפשר לנחש אותה מילה או שתיים, ש"נשמטו" משמיעתנו. כאן מוכרחים לשמוע את הכל, ובאופן ברור. וההיגוי של השחקנים, מחלת התמיד של התיאטרון העברי, אינו עומד במבחן; מפי שחקנים אחדים אנו שומעים טון בירבור, שאיננו מסוגלים להבינו, וספק אם הדובר אותו מבין אותו.

התפאורה של גילה שקין עשויה בסגנון של גיאומטריה וצבעוניות מובלטת, ההולם את האוטופי – או אנטי אוטופי – של המחזה, והוא גם נעים לעין.

המחזאות הישראלית לא תיבנה ממחזות שיהיו מונחים במגירה, אלא רק ממחזות שיוצגו על הבמה. על כן אין לסיים רשימה זאת בלי לומר את שבחו של תיאטרון חיפה, שנטל על עצמו את המשימה הקשה של התמודדות עם מחזה של בנימין גלאי.