שיגעון מלכותי

"אנריקו" מאת פיראנדלו, ב"תיאטרון הקאמרי".

מחזהו של לואיג'י פיראנדלו האיטלקי, "אנריקו", נסב על שאלת הגבול המטושטש שבין שפיות- הדעת לבין השיגעון ועל ההשלכות החברתיות של טשטוש זה. הצגת "אנריקו" בתיאטרון הקאמרי מעוררת את שאלת הגבול המטושטש שבין מחזה פסיכולוגי-היסטורי מסוגנן לבין קומדיה, תוך הטלת שעמום על קהל הצופים.

דומני, כי ראשית החטאת היא בבחירת המחזה "אנריקו", שאיננו נמנה עם מיטב יצירתו של פיראנדלו. מסופר כאן מעשה באדם, שנפצע בראשו בעת נשף מסכות, ומחמת הפגיעה אימץ לעצמו את דמותו של מלך (אנריקו) מלפני אלף שנה. קרוביו ומקורביו מספקים את יצרו הפסיכדו-היסטורי השיגעוני ומעסיקים בשבילו "חצר" שלמה של "אנשי אצולה ומשרתים", כולם בלבוש ובדמות של סוף האלף הראשון. עד ש… יום אחד חוזר אנריקו לדמותו הקודמת, כבן המאה העשרים, וכל שאלת שיגעונו מוטלת בספק, בשעה שהוא נוקם לפתע את נקמת אהבתו הנכזבת, שלמענה התמקיין במשך עשרים שנה ואף הפך את כל סובביו למוקיונים-שותפים לו.

יש במחזהו של פיראנדלו הדים לאותה פליאה תמימה של בני ראשית המאה הזאת, אשר גילו את הקרבה המפתיעה בין "גאון" לבין "שיגעון", שנגעו בפעם הראשונה בתת-תודעה המסתורית והמופלאה, שהתפעלו מפסיכולוגיזם שאינו אלא תמים בזמננו.

ייתכן – ובאמת אינני בטוח בכך – שאפשר להציג מחזה זה בצורת קומדיה מטורפת במקצת, במקביל לטירופו של הגיבור הראשי. אולם הבמאי גרשון פלוטקין בחר להציג לפנינו כעין חיזיון היסטורי שכולו פאר והדר ונוקשות. הניסיונות המעטים להצחקה לא חרגו ממשחקי השעשוע בסגנון להקה צבאית, ומכל מקום, רחוקים היו מלנסוך חיים כלשהם, ולא כל שכן צחוק כלשהו, במתרחש לנגד עינינו.

צייר התפאורה אריה נבון בנה תפאורה נהדרת – אבל בשביל מחזה אחר, בשביל מחזה שבו המבנה ההדור והנאה של הבמה הולם את המבנה הרציני והנאה של המחזה. ה"שידוך" של החיזיון הפיראנדלי המטורף עם הארמון המפואר והאסתטי שבנה נבון – הוא גם מטעה וגם מוטעה.

השחקן היחיד, המנסה לחלוץ את ההצגה משממונה – ואף מדי פעם מצליח לעשות כן, הוא אבנר חזקיהו, בתפקיד המלך המדומה אנריקו. שחקן זה, שנתנסה בקריירה שלו בתפקידי-מלך לא מעטים, מגלם גם את התפקיד בחיוניות סוחפת וברעננות רבת-גוונים, הכובשת לב כל צופה.

אולם כל יתר השחקנים נכנעו למצוות הבמאי, ששיבץ אותם בתוך מסגרת ססגונית נוקשה, סטטית לרוב; אפילו שחקן כניסן יתיר, שהקומיזם הוא "החצי השני" של מהותו, "נתרסן" בכיוון של יובשנות, כפי שעשו כמובן השאר, כגון יהודה פוקס, אלברט כהן, יוסף כרמון, שושנה רביד, אלי כהן, רינה גנור ואחרים.

תפיסה צורנית-אסתטית מופרזת, נעדרת רוח משובה של קומיזם וטירוף, גרמה לכך, ששיגעונותיו של אנריקו – לא שיגעו אותנו כלל וכלל.