גלגולו האחרון של "פאוסט" / עם ההצגה ב"הבימה"

"פאוסט" מאת יוהאן וולפגאנג גיתה, ב"הבימה". – עברית: יעקב כהן. – ההצגה: יוליוס גלנר. – הצייר: יוסף קארל. – המוסיקה: גארי בארתיני. – כוריאוגרפיה: גרטרוד קראוס. – תפאורה: ברוך קדרי. –

אגדה היתה מהלכת בעמים בימי הביניים. היא שאבה יסודי עיקריה מכל התרבויות, מתמצית נשמת האדם: מנהייתו של אדם הראשון אל עץ הדעת, ממסה האדם בידי אלוהים ושטן ככתוב באיוב, מחיפושי החכמה של שלמה המלך ומחיפושי האש של פרומיתיאוס, מאגדות הנצרות העתיקה ומימי הביניים, בשילוב עם סיפורי מעשה חדשים יותר. אגדה זאת נקשרה אל חייו של אחד יוהאנס פאוסט, סטודנט נווד, שחי בגרמניה בשנים 1480 עד 1540. מלומד ונוכל רברבן זה שבע דעת, מצא כי עמלו בחכמה לריק הוא והתמסר ללימוד המגיה.

רעיון היסוד של פאוסט "נצחי הוא: אין האונים של האדם מול הזמן והמקום, שהוא אינו יכול לשנותם ואף לא לרדת לסוף משמעותם. ומכאן שאיפתו העזה – אל כוח יכולת, עד בלי די, אל ידיעה עד תום, אל יופי עד אין חקר.

בשנת 1587 הופיעה לראשונה אגדת "דוקטור פאוסט" בגרמניה בדפוס, כתובה בידי אלמוני. היא תורגמה מיד לכמה לשונות – אנגלית, הולאנדית, צרפתית וצ'כית. ומני אז שימש נושא כלל אנושי זה חומר גלם ליוצרים רבים, בשטחי יצירה שונים, בתקופות שונות.

"פאוסט" של גיתה הוא האדיר שבכולם, אבל אין הוא היחיד. הראשון שעיבד את הנושא עיבוד ספרותי היה כריסטופר מארלו, בן זמנו של שקספיר, במחזה "קורותיו הטראגיות של דוקטור פאוסט". כך נתקיים הנושא על בימות אירופה במשך מאות בשנים. לסינג נטל את השלד האגדי הזה (1759), שבו ראה בבואה לחייו – חיי לבטים של מלומד, שמנסה לפרוץ את הגבולות שאלוהים העמידם. לסינג לא השלים את יצירתו, אבל מרשימותיו מסתבר כי בסופו עמד להציל את נשמת פאוסט מידי השטן. בתקופת "הסער והפרץ" בספרות הגרמנית פנו לנושא זה גיתה, מילר וקלינגר. מילר הלך בקו לא-רומנטי, בהביאו את פאוסט לברית עם השטן מחמת מחסור כיס. שוב אצל קלינגר מנסה פאוסט לתקן את העולם, אבל נוכח לדעת שהוא רק מרבה רעה; הוא יורד שאולה, בקללו את אלוהים.

כן עיבדו את הנושא הזה שאמידו וויידמאן. ביירון עיבד נושא פאוסטי ב"מאנפרד" שלו. היינה כתב "פואימה ריקודית", הנקראת "הדוקטור פאוסט", ובה מתפתה פאוסט על ידי מפיסתופלה, עד שהוא עומד לשאתה לאשה. גם לינאו וגראבה שאבו מן האגדה הזאת. ולא בספרות בלבד שימש הנושא הפאוסטי מקור של השראה; בטהובן, ברליוז, שוברט, מאיירבר, אריגו בואיטו, ליסט, שומאן ואגנר וגונו – העלו את הנושא ביצירתם המוזיקאלית. רמבראנדט, דלקורא ואחרים נגעו בו בציוריהם. ואין מספר לרומאנים, סיפורים, אגדות, פאנטומימות, פארודיות, חזיונות לתיאטרון בובות ולצלליות, שינקו ממעיין האגדה הזאת.

*

גיתה כתב את "פאוסט" שלו כמעט במשך שישים שנה. בעודו סטודנט כתב את "פאוסט, רסיס" – יצירה שגנז אותה ואשר נתגלתה רק 50 שנה אחרי מותו. אז החל לעבוד על "פאוסט" חדש לגמרי, שפירסם אותו בשנת 1908, כשהוא בן 59 שנים. זהו החלק הראשון, הידוע ביותר והמוצג לרוב. החלק השני נתפרסם רק עם מותו, בשנת 1832.
בתערובות בין אלוהים למפיסתופל , אשר מבטיח, כי יטה את פאוסט אל נתיבו. פאוסט, היושב בחדרו, למד כבר כל אשר ניתן ללמוד, עייף מן החיים. ההמון מעריץ אותו, אך הוא עצמו מלא בוז. בא אליו מפיסתופל, שמציע לו ברית: הוא ישרתו כל ימי חייו, אבל אחר מותו ימסור לשטן את נפשו – "אם פעם אומר לרגע העף: התמהמה-נא! יפית כל כך!".

תחילה מוליך מפיסתופל את פאוסט לפונדק, שם הוא מראה לו חזיונות של הוללות גסה; אבל נפשו של פאוסט סולדת מהם. אז מביא אותו מפיסתופל אל מטבח המכשפה שמשקה אותו שיקוי כשפים, המחזיר לפאוסט את נעוריו ומעורר בו מחדש את תשוקותיו.

פאוסט פוגש בעיר נערה תמימה, גרטכן, ומתאהב בה. מפיסתופל מסייע לו בחיזורו, בספקו לו מתנות בשבילה ובקושרו קשר עזרה עם אישה שכנה, מארתה. גרטכן מתפתה לפאוסט, שנותן לה שיקוי שינה, בשביל להשקות בה את אמה, כדי שיוכל לבקר בביתה בלילה. האם מתה מן השיקוי. אחיה של גרטכן, שחוזר מן הצבא, מתגרה בפאוסט, בהגינו על כבוד אחותו – ונהרג.

מפיסתופל מביא את פאוסט להרים, לכנס מכשפות, לעולם של תשוקות מתפרעות ותאוות. אולם פאוסט דורש ממנו שיביאו אל גרטכן, כדי לשחררה מהכלא, שלתוכו הוטלה לאחר שהרגה את תינוקה, פרי יחסי אהבתה עם הייריך-פאוסט. השטן עושה כמצוותו; אולם דעתה של גרטכן נטרפה עליה והיא אינה מכירה עוד את אהובה, אף מסרבת לברוח עמו מן הכלא. השחר עולה. מפיסתופל גורר את פאוסט מן הכלא, שם נשארת גרטכן וקוראה: "היינריך … היינריך …".

בחלק השני של המחזה (שאינו מוצג) מקווה מפיסתופל כי שאיפתו של פאוסט למעשים ולפעולה תדוכא על ידי רגשי חרטה וייאוש. אבל פאוסט אינו מרכין ראש, הוא מפנה את מרצו לשטחים רחבים יותר, לכלל, לחברה האנושית. לבסוף מתמסר הוא לתכנית של כיבוש אדמה מן הים, מפעל שהאנושות תפיק טובה ממנו. היוזמה עוברת מידי השטן לידי פאוסט. ואם בסוף חייו, כאשר הוא עיוור, פאוסט מוצא טעם בחיים בעולם הזה – ובכך מפסיד את נשמתו בעולם הבא – אין הטעם לחיים עולה ממאמציו של השטן. בסיפא (שהודבקה בהצגה ב"הבימה" לחלק הראשון) – מת פאוסט ומפיסתופל רוצה ליטול את נשמתו. אבל כוחות השמים מתערבים ולוקחים את נשמתו לשמים.

*

מעמסת אדירים נטלה "הבימה" על כתפיה – וכרעה תחתיה.
תרגומו של יעקב כהן הוא נאה, והולך בנאמנות בעקבות המקור, אם כי אינו מתעלה אל אותו הוד שבפשטות, שהוא מסימני לשונו של גיתה. אולם מה תועלת ביצירת תרגום נאה כאשר בחלקו הגדול הוא הולך לאיבוד בתהודה הלקויה של האולם ובהגייה הבלתי מושלמת של רוב השחקנים. רק בקר-מפיסתופל הצליח להנות אותנו בדיבוקו ולשמש עדות שאפשר-ואפשר ליהנות מלשון התרגום.
המוזיקה הצורמנית של גארי בארתיני קיצצה את כנפי הדמיון של צופת התיאטרון כל אימת שניסה להתעלות עם המחזה. הוסיפה על כך הצרימה הבלתי-נסבלת של הקלטת "הקולות השמימיים". תפאורתו של הצייר יוסף קארל גידשה את הבמה בשפע כזה של בניינים, מדרגות ומעברים, שלא זו בלבד שלא ניתן לצופה לנשום "אוויר פסגות" זך, אלא כמעט ולא ניתן לו לנשום כלל.

ההצגה שהבמאי יוליוס גלנר העלה אותה, "דומה" למקור של גיתה בכך שהיא קטועה קטעים-קטעים, ונבדלת ממנו בכך שהיא חסרה אווירת הנצח המאחידה והמלכדת. החזיונות המרובים מעולם הדמיון – קופים, רוחות, מכשפות – הועלו מתוך נטיה יתרה לריאליזם, שגוזל מן הצופה אפשרות של התרשמות ריאליסטית וסימבוליסטי כאחת.

למרות הנסיבות האלה, התעלה ישראל בקר, בתורה מפיסתופל, לרמה של משחק מזהיר, מעובד מיטב העיבוד לפרטי-פרטיו, מחושב בכוונה ומושלם בביצוע. על כתפיו נשענה ונישאה ההצגה כולה. הוא היה אנושי בשטניותו, בעל נופך של לגלוג עצמי בקנאותו להשחית, משכנע גם בעולם הבלתי מתקבל על הדעת.

שמעון פינקל, בתור פאוסט, הסתפק באמירת הטקסט. ורבה ההפתעה והצער, שהוא, שמבצעיו כקריין משובח זכורים לנו – אינו מתעלה גם בשטח הקריאה, אלא מבליע את הטקסט, העמוס רעיונות, טקסט שהכרח חיים הוא לו להישמע בבהירות עילאית.

מרים זוהר היתה גרטכן נוגעת ללב, תמימה וחמודה; אולם למעלה של טראגדיה עמוקה – כשהגורל מתעלל בה כבטראגדיה יוונית ממש – אין היא מתעלה אלא במעמד האחרון, בבית הכלא, בו היא שרויה בטירופה.

*

יצירתו של גיתה אינה דראמה רגילה. זוהי תמצית של חיים ארוכים של אדם דגול, סעור יצר, אדיר מחשבה. מעורבים בה קטעים של קומדיה נצחית, של טראגדיה קורעת לב, סאטירה וסימבוליזם פילוסופי.

אך אם "פאוסט" עומד במבחן הנצח הספרותי, אין הצגתה של "הבימה" עומדת במבחן ההווה התיאטרוני.