הבחירה – והביצוע

"רובר ואני" – בהצגת יחיד של נאווה שאן.

הופעת שחקן בהצגת יחיד במשך ערב שלם היא אחד האתגרים התיאטרונים הקשים ביותר. נראה, כי נאווה שאן אוהבת את האתגר הזה במיוחד, כי "רובר ואני" היא הצגת היחיד השישית שהיא מעלה על הבמה.

בשעה ששחקן עולה לבמה בהצגת יחיד, יכול הוא להיעזר, ראשית כל, באביזרי התיאטרון החיצוניים – בתפאורה, בתאורה, בצלילים. כן פתוחה לפניו האפשרות (בהתאם לחומר הדראמטי שבידיו) לגוון את המופע על-ידי שינויי דמות, אם על-ידי גילום אותה דמות בגילאים שונים, ואם על-ידי גילום דמויות שונות, בקטעים שהם בהכרח בעלי אופי חקייני. נאווה שאן בחרה לעצמה את צורת ההופעה הקשה ביותר – צורת "הרסיטאל", כדבריה, שבה השחקן אינו נעזר לא בתפאורה ולא בתאורה, אלא מופיע לפני הקהל חשוף, כמות שהוא.

אם התוצאה לא עמדה ביחס לאתגר היומרני, הרי לכך כמה סיבות. ראשית, ה"מונודראמה" של אנדרי גואלמה, "רובר ואני", איננה בעלת מיטען עלילתי מעמיק וחסרה מיטען רעיוני. למעשה, זהו סיפור אהבה ורצח באנאלי למדי, על רקע של תככים עיסקיים באירופה המערבית של ימינו. כיוון שכך נדרשו לפחות נתונים אישיים, שיאפשרו לאמנית הזדהות גמורה עם התפקיד שהיא מגלמת, ולקהל – הזדהות עם השחקנית. אולם נאווה שאנן בחרה לה כאן תפקיד של מאהבת צעירה, המפתה ומושכת איש עסקים צרפתי לרשתה – וזהו תפקיד, שבצורת הגשה "טבעית" אינו הולם אותה.

במופעי היחיד הקודמים שלה בחרה לה נאווה שאן חומר בעל מיטען דראמטי כבד יותר, חומר שניתן לה לשחק בו ולשחק "עימו", ואשר מתקיים גם בפני עצמו ובזכות עצמוץ

השילוב של פרשת אהבה ופרשת רצח, הכלול בהצגתה האחרונה, איננו מסוג החומר הזה, והעלאת "רובר ואני" על-ידי נאווה שאן היתה על-כן בחירה לא מוצלחת, שתוצאותיה ניכרו בהכרח בביצוע.