הרוזן והבדרנית

"סילווה, נסיכת הצ'ארדאש" – ב"תיאטרון המחזמר".

מי שחשב, כי תור האופרטה האוסטרו-הונגרית מראשית המאה הזאת חלף לבלי שוב, וכי המיוזיקל האנגלו-סאכסי תפס סופית את מקומו – טעה. על כל פנים, אם הוא תושב ישראל בימינו.

מסתבר, כי יש עדיין קהל המתגעגע לשמוע את מנגינות הנועם המתקתקות של ימים עברו, ולא את מנגינות הג'אז. הדיסוננטיות בחלקן, של ימינו אנו. ויש קהל, המעדיף את מקצב שלושת הרבעים של הוואלס, על פני מקצבי הג'אז קטועי הרצף. בשביל קהל זה, בארצנו ובחו"ל, מוציאים ממחסן הנושנות אופרטה כגון "סילווה" מאת אמריך קלמאן ומנסים להפיח בה רוח חיים. אך הרוח נשארת – ישנה-נושנה.

בואו של המחזמר במקום האופרטה אינו צורני – מוסיקאלי ומקצבי – בלבד. המחזמר של ימינו התרחק גם בתוכנו מעולם האגדה האינפאנטילית של פרשיות אהבה בין רוזנים לבנות העם. גם בשעה שהמחזמר מעלה תוכן באנאלי ונלעג, שנסב על הוא ועל היא, הריהו לפחות ריאליסטי-לכאורה. והגיבורה שלו נראית כ"הנערה הגרה ממול". במיטב גילויו נוגע המחזמר בדרכו שלו, בבעיות החברה והפרט, המנסרות בחלל עולמנו. ולעומתו נראית האופרטה כאגדה לילדים. זה בנוגע לתוכן.

הצורה, כלומר הביצוע, עשוי לפצות על התוכן, תוך הסתייעות במשקע הזיכרונות והנוסטלגיה, המהדהד עדיין בלב הצופים המבוגרים. אך ביצוע "סילווה" בישראל היה רחוק מאוד מלהשביע רצון.

אסתר באומוול, בתפקיד הראשי של סילווה, הוכיחה שוב, שהיא זמרת בעלת קול מקסים, אולם חסרה לחלוטין נתונים של בדרנית, שהינם הכרחיים לגילום דמותה של כוכבת קברט, הכובשת את קהלה במבט ראשון. פרדי לוי, אף הוא בעל קול נאה, הופעתו קשוחה וחסרת גיוון כלשהו. ראדו לוצ'יאן, בתפקיד הקומי הראשי, הפגין טמפרמנט וחן, אולם הפריז בשיחקוקים וציחקוקים. יעקב טימן, גיזלה אנסקה וביטוש דווידוב, שיחקו כהלכה בתפקידים משניים, ואנה-בלה נתגלתה כמגלמת חיננית של דמות המאהבת הצעירה.

הצגת "סילווה" מוגדרת כ"קו-פרודוקציה" עם כוחות צרפתיים. לא מובן לי, לשם מה צריך היה להביא "תפאורה צרפתית" – לוחות מרוחים בצבע, ללא השראה או סגנון. כן לא מובן לי, לשם מה צריך היה להביא 12 רקדניות, שריקודן הוא ברמה פרובינציאלית כה נמוכה, ששום להקה של רקדניות ישראליות – כך אני מאמין לא הייתה מעיזה להציגה.

"סילווה" מוצגת בתרגום הישן של אברהם שלונסקי ששטף לשונו המצוחצחת והלהטוטית לא איבד את ליחו למרות עשרות השנים שעברו מאז מעשה התרגום – אך לשון שורשית זו נשמעה זרה ומוזרה במבטאים האוסטרו-הונגריים-רומניים של רוב השחקנים.