ימים אחרים – גישה אחרת

"אי הבנה" – מאת אלבר קאמי – בתיאטרון "הבימה".

טוב לעשות היכרות בימתית עם הסופר הצרפתי הדגול אלבר קאמי, חתן פרס נובל, שנהרג לפני חמש שנים בתאונת דרכים בצרפת, והוא בן 47.

בקורות חייו של קאמי, יליד אלז'יריה, אפשר למצוא את הרקע לקדרות המעיקה של יצירתו הספרותית והדראמטית, שעברה את כור-המצרך של כשרונו הגאוני: יתום מאב, שנפל בקרבות מלחמת העולם הראשונה; בן לאם, שאינה יודעת קרוא וכתוב ונלחמת מלחמת קיום קשה; עוסק במלאכות שונות למען פרנסה – וחולה שחפת; חי בתוך הווי שסוע, רב-אנפין ורב רבדים, שבו ערבים וברברים, צרפתים ויהודים, אנשי עיר וכפריים השקועים עדיין בימי הביניים. לא ייפלא, שהחיים נדמו בעיניו כעמל סיזיפי, כדבריו בחיבורו "מיתוס סיזיפוס": "ההכרעה, אם ראויים החיים לחיותם ואם לא, היא בעיית יסוד בפילוסופיה".

השינוי בקאמי חל בערב מחלמת העולם הראשונה, בימי מלחמת ספרד, כאשר חש צורך להתייצב, בדרך של לוחמה חיובית, נגד הטירוף הנאצי-ההיטלרי. אחר שבא ב-1942 לפאריס הכבושה, ערך את עתון המחתרת "קומבה" ("המאבק") ועבר מתורת האבסורד אל תורת ההומאניזם הפעיל. הוא חותר לרנסאנס מוסרי. ב-1957 הוא מקבל את פרס נובל, "על יצירתו הספרותית החשובה, בה חשף את הבעיות שקמו בדורנו למצפון האדם". שלוש שנים אחרי כן, על דרך האבסורד, הוא ניספה בתאונת דרכים.

במחזהו "אי הבנה", שנכתב ב-1941 והוצג ב-1944" שרוי עדין קאמי בייאוש הקודר ללא מוצא נוכח ניצחון הגרמנים, ניצחון היסוד החייתי על היסוד האנושי.

הנפשות הפועלות המחזה הזה מנסות למצוא נקודות-מגע-ותקשורת אחת לרעותה, אולם אינן מסוגלות לעשות זאת – והתוצאה היא הרג כולל, אבסורדי, ואי-נכונות של אדם לעזור לזולתו.

אני מניח, כי הצגת מחזה זה, בכל רוחו הקודרת והמייאשת, היתה בעת הצגתו המקורית, בתוך מלחמת העולם השנייה, גורם ממריד וממריץ למלחמה נגד האבסורד הקטלני הנורא. המסקנה הפעילה, שנתבקשה מהצגת הדברים הזאת, היתה אז מובנת מאליה.

לעומת זאת, הצגת המחזה הזה בימינו-אנו, על רקע חברתי ופסיכולוגי שונה, מחייבת גישה שונה במקצת, פרשנית במקצת, פותת פתח לקרן-אור הומאנית – וגישה כזאת לא הועלתה על-ידי הבמאי אטיין דבל. בבימויו הועלה לפנינו חזיון אימים, בממדי טראגדיה יוונית משופעת מיתות, בלא ה"קאטארזיס" המשחרר.

הלך הרוח החד-סטרי של הבימוי נתן אותותיו גם במשחק.

הדמות היחידה, שניתן לה להפגין לבטים ולהצית או אנושי בגיא ההריגה המזווע, היתה דמות האם, בגילומה המלא-הוד של חנה רובינא. בתה, מרתה, השטופת תאוות רצח, בגילומה של ציפורה פלד, עוצבה על מיתר אחד מיתר הטימטום הרצחני הכמו-נאצי, למרות שהמיבנה הנפשי של הדמות הזאת – מלחמת הקיום הקשה של צעירה בודדת, המשתוקקת לחופי הים שטופי אור השמש – מרמזת על אפשרויות של עיצוב יתר. גם דמות הבן יאן, גולמה על-ידי נחום ברגמן בחד-גוניות, שלא היה בא כדי לעורר ולהסעיר למרות היסוד הגואליסטי המובהק הטמון בו – הרי מתוך שפע של רצון טוב בלבד הוא נקלע אל הילולת הרציחות.

עיצוב דמות אשתו של יאן מאריה, נמסרה לידי יעל יעקב, שחקנית צעירה, שגילמה אותה במישור המלודראמטי. ישראל רובינצ'יק, בתפקיד המשרת, גילם דמות מרשימה בהופעתה האילמת.

תרגומה של מרים ברנשטיין כהן הוא נאה, הגם לטעמים מליצי במקצת. הבמאי אטיין דבל, בנה גם את תפאורת ההצגה – תפאורה מרשימה בפשטותה – אם כי המעברים בה, בין מקומות ההתרחשות השונים, לא היו חלקים וליווי המעבר במוסיקה אלקטרונית היו צורמניים שלא לצורך.