מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
המחזמר "קזבלן" – בתיאטרון גודיק.
המחזמר הישראלי החדש "קזבלן" הוא מיפגן רב-ממדים של אמנויות הבמה, שמיזוגן העלה ערב מבדר ומהנה.
"קזבלן" איננו המחזמר הישראלי הראשון. דווקא נוכח מיבצע ראוותני זה מן הראוי לזכור את המחזות השונים שהוצגו על בימותינו, תוך שילוב פזמונים ומחולות – הצגות, שבלעדיהן ספק אם אפשר היה להעלות אצלנו את "קזבלן".
החידוש של "קזבלן" נעוץ בעיקר בכך, שזהו מחזמר "בממדים של ברודווי" – וגם בסגנון שלו. ברודווי מבצבצת מתוך "קזבלן" לא בלבד מבחינת הטעם "האוניברסלי", ההולך "על בטוח", אלא גם מתוך קטעי הצגה רבים, המזכירים באופן נמרץ מאוד קטעים מבריקים שונים ממחזות-זמר שנחלו הצלחה בעבר, ה"השאלה" הזאת כשלעצמה, איננה חטא. העיקר הוא כי נעשה כאן שילוב מוצלח של כל היסודות שנלקחו ממחזות זמר שונים – שילוב, שמיזג את הכל ליחידה מוצקה אחת, תוך שמירת הרצף, האחידות, והטעם הטוב. וכך קרה, ש"קזבלן" איננו למעשה יצירה ישראלית, אלא עשייה ישראלית התחום התיאטרוני-הבידורי, ברמה טכנית גבוהה.
יסודו של המחזמר הוא במחזה "קזבלן" מאת יגאל מוסינזון, שהוצג לפני שנים בקאמרי. נעים היה להיווכח, כי סיפור זה, על הצעיר המארוקני, שהצטיין בקרבות מלחמת השיחרור וחש עצמו מקופח בעת שובו לחיי העוני, בתוך חברת האפלייה העדתית – סיפור זה שמר במידה רבה על חינו ועסיסיותו. המחזאי יגאל מוסינזון, יחד עם הבמאי יואל זילברג ועם יורם קניוק, עשו עבודה נאה בעיבוד המחזה להצגה מוסיקאלית. תוך שמירה על מתח דראמטי, למרות הקיטוע ההכרחי, הנובע משיבוץ מופעי הזמר והריקוד.
הפזמונים נכתבו בידי עמוס אטינגר וחיים חפר. במידה שאפשר היה לשמוע את המלים, מבעד לצלילי התזמורת החזקים מדי, עשויים פזמונים אלה באופנת הסגנון הפשטני של תקופתנו, סגנון המתאמץ בכל כוחו קצת להתחנחן ולהצחיק, קצת לשעשע – ולא לומר, חלילה שום דבר בעל משמעות.
נהנינו מעבודתו הכוריאוגרפית של קרנדל דיל.אכן, דווקא אמן-אורח זה נתגלה כישראלי ביותר מכל היוצרים בתוך תישלובת העשייה האמנותית הזו. ניכר, שהוא התבונן במה שקיים בשטח הריקוד העממי הישראלי – יהא כאשר יהא – שאב מתוכו מלוא חופניים ושילב יסודות אלא בסך-מחול, שהינו בעל אופי האמריקני, התמונות הכוריאוגרפיות של קרנדל דיל היו הפנינים בהצגה הזאת. והודות לו גם התעלתה להקת ששת "הברילאנטינים" לרמה של ביצוע מרהיב ומסעיר.
המוסיקה של דב זלצר – במידה שמותר להדיוט להביע דעה, ומה גם אחרי שמיעה אחת – היתה מוסיקה ערבה לאוזן של מחזמר אמריקני. לא הבחנתי בצליליו בשום דבר שיישמע באוזני כישראלי, כצומח מיפו של קזבלן או מכל המדינה והעם הסובבים אותו. וה"אוניברסאליות" המתקתקה והעקרה של המוסיקה הזאת, שנכתבה על ידי מלחין שהוכיח לא פעם את כשרונו, נראית בעיני ההפסד העיקרי והמצער ביותר במסכת "קזבלן".
הצייר אריה נבון חש כבתוך שלו בשעה שהוא בונה על הבמה את נוף יפו. בהסתגלו לאופיו של מחזמר, לא הפליג הצייר בכיוון של עוצמה דרמאטית, אולם מבחינת הססגונניות וכיבוש העין, הן על ידי ממדי הענק של התפאורה והן על ידי חילופיה המרהיבים, הוא תרם חלק נכבד ביותר להצלחתו של ערב זה.
הבמאי יואל זילברג עשה עבודה מצויינת, בחברו למיקשה אחת את כל הגורמים השונים והרבים המתלכדים למחזמר. הוא שיווה להצגה את הטון היאה לה זאת המיקצב הנאה לה, והיטיב לקשה במעברים חלקים בין הסצינות ההמוניות לבין הסצינות הקאמריות.
יהורם גאון, החוזר לבמה הישראלית אחרי הפסקה, גילם את דמותו של קזבלן תוך הדגשת הצד הפגוע בנשפו, הצד הקיפוחי והלירי, ותוך הבלעת הצד הנוקשה והתוקפני, שצריך להיות גם הוא חלק מדמותו של "קאזא". את רחל, הצעירה שנפש קזבלן יוצאת אליה, גילמה עדי עציון – זמרת בעלת קול מרשים, שעדיין זקוקה לנסיון משחקי על הבמה. אסתר גרינברג, בתפקיד מריומה, פשוט "גנבה את ההצגה", בגלמה דמות של אשה בוכארית, קשישה ועסיסית שופעת חיוניות, חכמת חיים והומור.
שלמה בר-שביט, כמדומה, לא חש בנוח בנעליו של הסנדלר המלשין-הנוול. אריה אליאס, בתפקיד פועל הניקיון מושיקו, בלט בין הדמויות הססגוניות הרבות של קיבוץ הגלויות היפואי. דליה אורן, בתפקיד שרלוטה, הבדרנית מועדון לילה, הפתיעה בביטחון ובחן של נוכחותה הבימתית.
"קזבלן", על כל המאמצים שהושקעו בו, החמיץ את ההזדמנות ליצור מחזמר ישראלי לא רק בתוכנו, אלא גם באופיו ובסגנונו. הכשרונות שהופעלו כאן העלו בהצלחה מחזמר כמו-אמריקני – שעלילתו מתרחשת אמנם בקיבוץ-הגלויות היפואי – שהודות לרמתו הטכנית, לליטושו, למיקצבו ולביצועו הנכים, הוא הישג נכבד בשטח הבידור הישראלי.
