שאלה משולשת – ללא תשובה

מערכוני טנסי ויליאמס – ב"במת השחקנים".

בהצגת "אהבה מיוחדת במינה" – לקט שלושה מערכונים של טנסי ויליאמס  נזדמם לי לעשות היכרות ראשונה עם "במת השחקנים" (אחרי שהחמצתי את ההצגה הראשונה, שהעלה צוות זה של צעירים).

כיוון שכך, שואל אני את עצמי רק עתה, באיחור, לאור ההצגה השנייה: לשם מה הוקמה ה"במה" הזאת? ואינני מוצא תשובה.

הייתי מבין ואף מצדיק הקמת גוף תיאטרוני חדש, ולוא קטן ושולי, אילו חרת על דגלו ייחוד כלשהו מבחינת הרפרטואר – ובזאת אפשר להתכוון בימינו רק ליצירה המחזאית הישראלית, כי היציקה האוואנגארדית הבינלאומית, שהצגתה נחשבת פעם להעזה ולסיכון, והפכה כמעט ל"מחזאות של קופה". אך כשר קבוצת שחקנים ישראליים צעירים מתלכדת במיוחד כדי  להציג – אחרי המחזה האמריקני "מי יציל את הפלח" – את טנסי ויליאמס, אין לזאת צידוק מבחינת התוכן.

נשארת, כמובן, הצורה באופן תיאורטי אפשרי, שקבוצת אמנים צעירים שואפת יוצרת מסגרת כדי "להשתולל", בלא הכבלים של תיאטרון גדול, לגיטימיף קונוונציונלי. אולם מה שראינו ב"במת השחקנים", היה חזרה על "בראנדו-איזם", במשחק ובבימוי, סגנון של נוקשות ויצירתיות מופגנת, שבימינו אין בו חידוש ואין בו כדי לזעזע.

ה"חידוש" היחיד שמצאתי בהצגה זו היה – דיבור בשגיאות לשון בכוונה תחילה, כגון "קח את הגרבי-משי"; סגנון כזה נהפך כאן למאנייריזם, משום שאין כל הכרח פנימי לומר "הגרבי-משי", כדי לבטא את שפל המדרגה של גיבורי העלילה. נופך נוסף להדגשת "העממיות הטבעית" מצאו שחקני "במת השחקנים", בדברם ברי"ש מגורגרת – ולא ברי"ש מתגלגלת, כנהוג על הבמה – אף זה סממן חיצוני וריק.

עודד קוטלר, המשתתף ב"במה" זו, בלט בשני תפקידים, אותם מילא בשני מערכונים. נראה, כי נמאס לעודד קוטלר ללכת בנתיב תפקידיו עד כה, כשחקן נאה וחלקלק, והוא נהנה כנראה מגילומו של קשיש תמהוני במערכון אחד, ושל ילד במערכון שני. אם נשקיף על כך בתור תרגיל – נודה, שהיה זה תרגיל נחמד.

ביתר התפקידים השתתפו, לפי סדר הופעתם, רות אשכר-גלר, מיכאל כפיר, מירי פביאן, ליאורה ריבלין ואמנון מסקין. במקביל לקוצר היריעה של המערכונים שהוצגו, העלו דמויות חד-אנפיות ורדודות, שהיה בהן מן הגיוון של תרגילי סטודיו.