מי כל השפות – ללא מילים

מארסל מארסו – בערב של פאנטומימה.

פגישה עם מארסל מארסו היא פגישה עם גדול אמני הפאנטומימה בימינו – ועל כן חוויה מיוחדת במינה.

מארסל מארסו הוא הנציג המושלם של תיאטרון הפאנטומימה, שהיה קודמו וסולל דרכו של מה שנחשב כתיאטרון בזמננו, בעוד ממנו עצמו לא נותרו כיום הזה אלא גילויים נדירים ומעטים.

מיעוט הפאנטומימה בזמנו אינו נובע רק מכך, שהיא מדברת רק אל קהל בעל עין בוחנת ולב רגיש, וכזה אינו מצוי בשפע, אלא גם מכך שהיא דורשת מאמן מאגר תכונות של תיאטרון שלם. הפנטומימאי, עוד לפני שהוא עולה על הבמה, הוא המחזאי של מחזותיו; ובהיותו על הבמה הוא מגלם את כל הנפשות הפועלות; בתנועות אבריו ובהבעת פניו הוא משקף גם את התפאורה הנוף הסובבים אותו. הנשיאה בעול הרבגוני הזה מחייבת שיעור – קומה רוחני וכושר הבעה גופני, ברמה כה גבוהה, תוך תרגול כה מתמיד וכה קפדני, עד שמעטים מאוד מסוגלים ללכת בדרך הזאת.

אך הקושי הטכני של הפאנטומימה אינו אלא צד אחד באמנות הזאת  – ולאו דווקא החשוב. עיקר אמנותו של הפנטומימאי היא לתת באמצעות הגוף ביטוי לנפש: כאשר הוא מתעופף תוך זינוק – יש בזה ממעוף הנפש; כאשר מפרפרות האצבעות בכף ידו – יש בכך מפרפורי כנף הציפור השוחרת לחופש; כאשר נפתחות ונסגרות עיניו – יש בכך משום פעימות הלב הבוכה או הצוחק. מארסל מארסו מעלה את האמנות הגופנית של הפאנטומימה לרמה נפשית כזאת, שאנו שוכחים כמעט שלפנינו מפגן של שליטה אקרובטית בכל איבר של הגוף, של תיאום ועיתוי מדהים – כי על הכל שורה רטט של הלך נפשו.

בביקורו הנוכחי בישראל – ביקורו השלישי אצלנו תוך כ-15 שנה, כמדומני – מביא עימו מארסל מארסו תוכנית בת שלושה חלקים.

בחלק הראשון, כדרך רוב הפאנטומימאים, מציג מארסו כעין תרגילים גופנים, כאילו "לחמם" את הגוף והנפש, אבל מערכת התרגילים הזאת אינה חשופה (בנוסח הידוע "הליכה מול רוח", "הליכה בתוך המים" וכו'), אלא נסבה על נושאים בעלי תוכן. בקטע "העפיפון" אנו עושים יחד עם מארסו צעדים ראשונים בכושר ההתרוממות של הגוף … והרוח. בקטע "הקוסם" אנו צופים בתחבולה כפולת שתיים: בעוד שהקוסם מציג לפנינו משהו, ומעלים אותו בהינף יד הרי שמארסו, בתפקיד הקוסם, מעלים בהינף יד  את הלא כלום שהציג לפנינו קודם לכן. בקטע "הכלוב" ממחיש מארסו, בעזרת ידיו ובעזרת … האוויר, את החומות המקיפות הלוחצות את האדם הכלוא, חומות הלוחצות ודורסות אותו, עד שהוא מצא בהן פירצה זעירה טועם דרכה שמץ מן החירות.

החלק השני בתוכניתו של מארסו הוא מחזור "שבעת חטאי אנוש". כאן מתאר הוא תכונות מגוונות של האדם – העצלנות, רדיפת התענוגות, הזללנות, הקבצנות ועוד – כשכל תוכנה מזוהה עם אדם מסוים, ואין שיעור לפלאסטיות שבה מעצב מארסו את התכונות ואת נושאיהן.

כאן מצרף מארסו לתכניתו את "יצרן המסיכות", קטע טראגי-קומי, שבו "מודד" היצרן את מסיכותיו השונות, תוך הבלטת הניגוד בין הבעת הפנית ה"מסכתית"  לבין הלך רוחו האמיתי – מיבצע פאנטומימי מסובך ומרשים להפליא.

מארסל מארסו מסיים את תכניתו במחזור קטעי סביב הדמות הנודעת שיצר – "ביפ". ביפ זה הוא ממשיכו של הילד הצ'אפליני, מעלובי הנפש ומגדולי הלב, החולם תדיר על שמש ועל גבורה ועל הצלחות, ונקלע תדיר לתחתיות הכישלון.

ואולם, עלי להודות: כאשר ראיתי את מארסל מארסו לראשונה, לפני כ-15 שנה, היו חוויותיו נסערות וסוחפות יותר. ואני שואל את עצמי: האם זה משום שאני הורגלתי בינתיים לראות ולדעת את "התחבולות הפנטומימיות" ורישומן אינו עוד כה עז? או אולי עבר מארסל מארסו כברת דרך, מן החוויה היצירתית הרעננה אל שיגרת הביטוי המושלמת?

ואולי – וזה נדמה לי ההסבר הסביר – תקופתנו היא סוף שנות ה-60, ואילו ביפ נשאר בסוף שנות ה-40, שנות הולדתו. או ביפ הוא חייל, למשל, שנלקח מן הרעייה אל החזית, שדוחפים רובה לתוך ידיו וכופים עליו תירגול של צעידה מטמטמת – הרי זהו קטע ורעיון אנטי-מיליטריסטי, שהלם את התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, מלחמה שהייתה דומה ביסודותיה למלחמת העולם הראשונה. אולם בימינו, בסוף שנות ה-60 לא ה"שמאל – ימין" מאפוין את העולם החיילי והמלחמתי, ולא כמה יריות רובה מבהילות בשדה מוריק, אלא עננים של פצצות אטומיות שעלולים לכסות את האופק.

בקטע אחר ביפ הוא הילד, שבא לנשף "החוג הנוצץ", מסתובב שם בשלומיאליות כמו צ'פלינית, תוך לגימת …..,  לחיצת ידיים וריקוד עם גברות מגונדרות. זהו ביפ שאיתו הזדהנו בעבר, בתקופה שמיד אחרי המלחמת העולם השנייה (שהיתה גם בערך תקופת מלחמת השחרור); הזדהינו עם ביפ, ואילו ב"חוג הנוצץ" ראינו אז כעין גידול מנוון ויוצא דופן של אנומאליה חברתית. כיום הזה, בסוף שנות ה-60, מאות אלפי צעירים ומבוגרים של "חברת השפע" של זמננו נוהגים כמו אותו "חוג נוצץ" – בלבוש, בבילוי, בריקוד וכדומה – ואנו חשים את עצמנו מזוהים יותר עם "החוג הנוצץ", המוצג לשלילה, מאשר עם "ביפ" בעל הנפש.

ניסיתי להסביר מדוע נראה לי, כי מארסל מארסו, יציר התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, נשאר  עם בשורתו הנהדרת – בתקופה ההיא, ולא תירגם את בשרתו לשפת התקופה הסעורה והקשה שלנו. אך עם זאת – מארסל מארסו, היה ונשאר הנציג המושלם ביותר בימינו של אמנות ההבעה התיאטרונית-מתולית, הדוברת ללא מילים בכל השפות וחודרת בכל עידן לכל לב.