שניים ועוד שלושה

הטראגדיה "אותלו" נמנית עם יצירותיו המושלמות ועזות-הרושם ביותר של שייקספיר זכינו לקבלה לחיק לשוננו בתרגומו של אמן הלשון והפייט, נתן אלתרמן. ואם עמלם הראשוני של השניים הללו הוכתר בגולת – כותרת של הצלחה גדולה בביצוע הבימתי – הרי זה בזכותם של שלושה נוספים: הבמאי- האורח מאנגליה פטריק דרומגול ושני שחקני "הבימה", נחום בוכמן ומישא אשרוב.

רבה היא החרדה לפני העלאת מחזה קלאסי-שיקספרי, הן בלב אנשי התיאטרון והן בלב חובבי התיאטרון. והינה בראותנו על הבמה הצגה סוחפת, מרתקת, מזעזעת – נראים הדברים כה פשוטים וכה מובנים מאליו … אחר מעשה.

הפשטות הזאת אינה באה, כמובן מאליה.

היא תוצאת תפיסתו של הבמאי האורח, פטריק דרומגול, שכבר הוכיח את כשרוו בביימו בארץ מחזה מודרני, את "מר סלון יקירנו". באנגליה, מולדתו של שקספיר, שבה – אפשר לומר בהשאלה – אוכלים את שקספיר בשלוש סעודות של יום יום, יש אלף ואחת גישות להצגת שקספיר, יש סגנונות שונים, תפיסות ושנות, עיבודים שונים. איני יודע מה היה שיקולו של מר דרומגול לתפיסתו כאן, אך הוא היטיב לקלוע בהציגו לנו, לישראלים, ששקספיר איננו להם לחם חוק יום יומי – דווקא את שקספיר כפשוטו.

הבמאי דרומגול לא ניסה – אם כי אפשרי הדבר – להפוך את אותלו לאבי אבות לוחמי שוויון הזכויות הגזעי בארה"ב של ימינו; הוא לא ניסה להפוך את יאגו לגילום אותו חיות-האדם שוחרות הטבח, שידענו במאה שלנו; הוא לא ניסה לתלות על העלילה השקספירית – אם כי אפשרי גם דבר זה – פסיכולוגי של מעמקים או של תת-מעמקים. הוא העלה לפנינו את סיפורו של שקספיר כמות שהוא – סיפור של אהבה ושל קנאה, של יחסי אדם לבן ושחור כפי שהם נובעים ממעמקי תת-ההכרה, של מלחמה והווי צבאי, של פונדקים ויצאניות , ושל טבח טראגי שאין מיפלט ומיסתור ממנו, עד שהבמה מתמלאת, כפי שאהוב על שקספיר, בתילים של גוויות.

דרומגול לא ניסה להפוך אותנו לשפני נסיון של אקספרימנטים אוואנגרדים כביכול, אלא היטיב להגיש סיפור בצורה, המרתקת ומעוררת עניין למם תחילתו ועד סופו; בצורה השמה את הדגשים הנאותים בפרקים הליריים של אהבה תמהונית בין כושי גברתן, פרא ומעודן בעת ובעונה אחת, לבין בת-אצילים בלקנית ותמימונת; בצורה, ההופכת את כל הבמה, שיוסף קארל בנה אותה בסגנון פסבדו-אליזבטאני, במה מעוטת אמצעים ועזת רושם, לגיא של חזיונות המוניים מאורגנים כהלכה, עד כי יד הסיגנון אינה ניכרת בהם; בצורה, היודעת לנצל אותה במה עצמה לסצינות אינטימיות של דו-שיח בינו לבינו, או בינו לבינה, כשבכל צעד ושעל של השחקן, ואף במיקצב דיבורו ובנעימת מלותיו, ניכרת ידו המדריכה של הבמאי, הכופה על ההצגה את הריתמוס שלו ומחדירה בה אותה דריכות פנמית, הפורצת החוצה ויוצרת מתח בלב הצופה.

שני שחקנים עמדו במרכז ההצגה ושניהם התעלו לשיאים בדרכם הבימתית – נחום בוכמן, בתפקיד אותלו, ומישא אשרוב, בתפקיד יאגו.

כמצוות הפירוש הענייני, הלבישה אותם לידיה פינרוסגני – שיצרה שלל תלבושות נאות – בלבוש המעיד על אופיים: אותלו, שרק עורו שחור, עטוי גלימה לבנה; ואילו יאגו , שנפשו שחורה, עוטה מלבוש שחור. משחקו של בוכמן נראה בתחילת ההצגה הססני כלשהו, אך במרוצת העלילה הוא מעצב בקווים פלאסטיים עזים את אופיו של הכושי, הנופל קורבן למזימות הכזב של ידידו המדומה, והוא מתעלה לגבהים של פאתוס מזעזע ואמיתי. מישא אשרוב מגלה לצופה מלכתחילה את תככנותו הבזוייה וחסרת המעצורים של יאגו, והוא ממשיך במשחקי התעתועים והמחבואים שלו, המשחק מסוגנן, קולח כארס וקולע כפגיון.

דמות מישנית נחמדה גילם יהודה אפרוני, בתפקיד הדוכס מוונציה, בתמונה של נכבדי העיר שדרומגול ביים אותה על דרך ההומור הלגלגני. לצידו הופיע ארי קוטעי, בתפקיד אביה של דסדמונה, הנרעש – במזג איטלקי צעקני  – משנוכח לדעת, שבתו הבטיחה את ליבה וידה למצביא השחום. ניסים עזקרי, שגילם את דמות רודריגו בפרשנו של אוויל מפגר, לא הפגין את מידת הכשרון הקומי הטבעי שנדרשה כאן. יוסף שלום גילם דמות של אציל ולוחם ונציאני נאה, שהוסיף נוי חזותי לבמה. אלכסנדר פלג נסך רוך ורגש בדמותו של קאסיו, אך הופעתו נמחצה לרוב בין הופעת שני הענקים, בוכמן ואשרוב,

יש להצטער, שמשחק הנשים לא הקביל ברמתו וברישומו למשחק הגברים. תקווה מור בתפקיד דסדמונה, עשתה את המוטל עליה, ובכמה קטעים ליריים אף למעלה מזה, אך גילום הטראגדיה שבדמות הוא עדיין למעלה מכוחה. דליה פרידלנדר, בתפקיד אמיליה, לא היתה מרשימה אף היא. יעל דרויאנוב, בתפקיד ביאנקה. לא היתה יותר מנושאת הטכסט.

ואולם, למרות נקודות התורפה שציינו – למרות שתהודת אלם "הבימה" מתנכלת קשות לקליטת הטכסט – הצגת "אותלו" היא מרשימה ומהנה, ונמנית עם אותן חוויות תיאטרוניות שעליהן אנו אומרים בפה מלא – לא להחמיץ.