צ'כוב עדיין ממתין

"גן הדובדבנים" לצ'כוב – בתיאטרון הקאמרי.

אם הצגת "גן הדובדבנים" בתיאטרון הקאמרי לא נהפכה לחוויה תיאטרונית הראוייה לצ'כוב, הרי זה, מכל מקום, "כישלון של כבוד" לקאמרי. כי תולדות ההצגות הצ'כוביות ברחבי העולם רצופות בכישלונות, אף בגדולים שבתיאטרוני העולם.

אכן את צ'כוב, מאבות המחזאות המודרנית, קשה מאוד להציג. ייתכן, שגם משום כך הוא כל העת אתגר לאנשי במה ותיאטרון, המנסים שוב ושוב לנצחו – ונכשלים לרוב.

אין זה קשה להסביר, מדוע קשה להציגו. "על המחזה 'גן הדובדבנים' אומרים – כותב מבקר הדראמה פראנסיס פאגוסון – שאין בו עלילה כלשהי. ואמנם נכון, שבסיפור – המעשה יש רמיזה מעטה בלבד לגבי תוכנו או משמעותו של המחזה; לא קורה שום דבר, כפי שנוהגים לציין מבקרי ברודווי. אין בו תיזה, אף על פי שנעשו ניסיונות לשייך לו תיזה; להפוך אותה למסה מארכסיסטית, או להגנה נוסטאלגית של המשטר הישן. במחזה זה אין עלילה מרובה, באף אחת מן המשמעויות המקובלות של המילה, משום שהוא אינו מכוון אל החשיבה, אלא אל הרגישות הפיוטית והבימתית". במקום אחר כותב אותו  מחבר, כי צ'כוב הביא לתיאטרון "פיוט נסתר, המתחפש בורת רפורטאז'יה; זהו 'פיוט של תיאטרון' (לפי ביטויו של קוקטו) ולא פיוט של מילים; והוא מבוסס על הרגישות הבימתית ועל אמנות המשחק; אפשר לראותו רק בהצגה או בשעה שמדמיינים הצגה". דברים באותה רוח כותב מבקר נודע אחר אריק בנטלי: "סגולת הדרגה העליונה של 'גן הדובדבנים' מתגלה רק בביצוע בימתי מדרגה עליונה".

אם אמנם הסגולות הנפלאות של צ'כוב מתגלות רק בביצוע בימתי נפלא, ואם נוכחנו בכתבי חסידיו ומעריציו של צ'כוב, מלאי טרוניות על הביצועים הבימתיים שראו ושכתבו עליהם, נשאלת השאלה הסופיסטית במקצת; אם איש לא ראה כמעט הצגה צ'כובית מושלמת, בפועל ממשף כיצד יודעים שהוא אמנם כל כך מושלם ?

למבקרי הדראמה לא סרים, כמובן, נימוקי תשובה, בשביל להוכיח את התיזה שלהם בדבר גדולתו של צ'כוב כמחזאי. הם מוכיחים, כי במחוזותיו מצויים היסודות העלילתיים הדרמאטיים, אולם הוא עצמו כפה על עצמו משמעת ועימעם יסודות אלה בכוונה תחילה – ובזאת נתן אפשרות לבמאי ולשחקנים להעלותם בייתר הוד ובייתר שאת. והם מוכיחים שיש בו טראגדיה וקומדיה, אווירה והומור, פאתוס וסאטירה. כיוון שיש בו הכל, נוצר עירפול מסויים, המתגלה בצורה בולטת לגבי המחזה "גן הדובדבנים"; מחברו חשב אותו לקומדיה, בעוד שהבמאים לרוב רואים אותו כדראמה או טראגדיה, ואילו אחרים כופים עליו תפיסה של "מחזה אווירה" או "מחזה חברתי – תקופתי" או "מחזה של הומור" ועוד.

בהצגת "גן הדובדבנים" בתיארטרון הקאמרי היו סצינות יפות, היו רגעים יפים, ופה ושם משחק יפה. אבל לא חשנו בתפיסה כוללת מצד הבמאי האורח האמריקני אלן שניידר (הבמאי הנודע של "מי מפחד מווירג'יניה וולף" בבכורה העולמית). למשרת (יהודה פוקס) ולמחנכת (מרים גבריאלי) הוא הניח לשחק בסגנון של גרוטסקה; ל"סטודנט הנצחי" (שמעון בר) הוא הניח לשחק בסגנון של פאתוס; דמויות אחרות עימעם, בסגנון של "אוויאה".

מעל לכל, חסר היה בהצגה קצב והומור.  אני איני נמנה עם הסבורים, כי את השיעמון והשממון אפשר להציג בביצוע בימתי (או קולנועי – כגון אצל אנטוניוני) על ידי שיעמון ושממון. הבבואה הבימתית של שיעמון חייבת להיות "מלאת תוכן משעמם" עד – להתפוצץ; והבבואה הבימתית של איטיות חייבת להיות "גדושת קצב איטי" עד סחרחורת. באין הדבר כן, יורדים שיעמום ושיממון על הצופה; הוא מאבד את חוטי הקישור העלילתיים – רעיוניים ויוצא לא נשכר מן ההצגה.

השחקנית שמצאה ביוצר חן בעיני בהצגה זו – כלומר, שנטיתי לראותה כמה שנראתה לי "כדמות צ'כובית" – היתה ז'רמן אונירובסקי, בתפקיד לא גדול של ואריה הצעירה; היא היתה מצויינת בדיבורה ונפלאה בשתיקותיה, ואיני יודע לאיזה הישג רב מזה יכול לשאוף שחקן.

הדמות הבולטת השנייה היתה אך היא לא מאלו שהירבו לשהות על הבמה – משה חורגלף בתפקיד המשרת הזקן פירס, שאת דמותו גילם בדרך של דקדקנות כמו – ריאליסטית, במקצב אישי מיוחד ומרשים שלו.

שמעון בר, בתפקיד "הסטודנט הנצחי", עיצב דמות בעלת אישיות ברורה, אך דומני שלא כך צריכה להיראות דמותו של המהפכן הצעיר במיכלול הצ'כובי. זלמן לביוש היה מבריק ומהוקצע בתפקיד איש האצולה המזדקן, היורד מנכסיו, ואינו יכול להיפרד מהלכי הרוח של אורח חיים שחלף ואיננו עוד. יוסף ידין, בתפקיד בן-איכרים אביון שעלה לדרגת סוחר עשיר ומצליח, שיחק באיפוק ראוי לשבח, אך לא שיקף את הפיצול הדראמטי בנפש הדמות הזאת. אחל מרכוס, בתפקיד האשה האצילה הנקלעת למבוך תקופה חדשה שאין בכוחה להיאבק עצה – נקלעה גם לתפקיד הנוגד את הנתונים המצויינים שלה ולכן לא יכולה לו.

עיצובים נאים של דמוית קטנות הגישו אברהם חלפי, שלומית ירון, ניסן יתיר ורינה גור.

התרגום העברי של אברהם שלונסקי – קולח ומתרונן. התפאורה של דני קרוון – שילוב של ריאליזם ופיוט. התלבושות של מולי גורדין – עיצוב ססגוני ערב לעין.

עצם המאבק עם צ'כוב הוא תעודת כבוד לקאמרי. הבימוי וההצגה מעידים על תרבות תיאטרונית, שנתנה פרי פה ושם. אך צ'כוב – שבע הכישלונות מראשית דרכו עד היום הזה – עדיין ממתין לניצחונו על בימתנו.