מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"תעלולי נישואין" מאת יהודה סומו, ב"תיאטרון חיפה".
קשה לנו כיהודים וכישראלים, להתרפק על שכיות החמדה של העבר בתחום הדרמה. בניסיונות שנעשו בזמננו להרחיק אחורה וליצור מסורת כלשהי, הגענו לכל היותר ל"פורים-שפיל" העממי ולחזיונות העממיים של גולדפאדן. כל השאר שהיה, בצורה שהיה, היה נחלת החוקרים בחדרי הספריות ובלשכות העיון ולא הגיע לאולם ההצגות ולקרשי הבמה. על כן מגיע שבח שוב לתיאטרון חיפה, שנטל את מה שנחשב למחזה הראשון בלשון העברית, "צחות בדיחותא דקידושין", מאת יהודה סומו, איש מאנטובה באיטליה, בן התקופה של שיקספיר ושל ה"קומדיה דל ארטה" – והציג אותו בפועל לנגד עינינו ממש.
אולם, בעוד שעד כאן הכל שפיר, הרי מכאן ואילך – כפי שמובן מאליו – מתחילות הבעיות. יהודה סומו, שכתב מחזה בסגנון האיטלקי המקובל של תקופת הרנסנס, מחזה שכולו תסבוכות אהבים ואהבהבים (תמימות בעינינו), הוא אחד מאותם מחזאים מרובים לעת מצוא, שיצירתם לא זכתה להתבלט בעולם הדרמה והספרות ואף לא הצטיינה בערכים מיוחדים – אם לא ניקח בחשבון את הערך המיוחד מאוד והחשוב מאוד לגבינו, שזהו כתב היד הדרמטי הראשון בלשון העברית שנתגלגל לידינו. אולם הבמה אינה "מתרגשת" בערכים היסטוריים ורגשיים-לאומיים, היא דורשת בתוקף גם "ליטרת הבשר" הדרמתית-ספרותית שלה. על כן היה זה טבעי והכרחי, כי "צחות בדיחותא דקידושין" יעבור עיבוד מעמיק, כדי שיהפוך ל"תעלולי נישואין".
יוסף מילוא, איש התיאטרון הרבגוני והכישרוני של הבמה הישראלית, שנטל לידיו את העלאת המחזה הזה בתיאטרון חיפה, החליט משום מה, שהוא הוא צריך לעשות גם את העיבוד הלשוני-ספרותי, תוך הוספת פזמונים לשם גיוון. זאת הייתה החלטה מוטעית מצדו. כולנו מוקירים את סגולות הבמאי של יוסף מילוא, ואין ספק, שהוא גם צריך היה להיות ממונה על המלאכה של עיבוד המחזה, אך העיבוד עצמו צריך היה להימסר בידי סופר ומשורר – ובכך הייתה נשכרת הצגתו על מילוא עצמו.
עושר וגיוון לתחבולת ה"ניכור" הזאת ויוסיף מימד הומוריסטי-לשוני מבריק להומור הדל למדי (בעינינו) של ימי יהודה סומו.
יפה מאוד עלה שיתוף הפעולה של הבמאי עם שני אמנים בתחומי עזר חשובים: אריה נבון הקים במה ססגונית, משעשעת בפני עצמה, מתרכבת ומתפרקת לסירוגין, שופעת המצאות ונוי, שהתלבושות הססגוניות היוו חלק אורגני ממנו. המלחין פרנק פלג תרם שוב הוא את חלקו במנגינות "עתיקות", שהשתלבו גם הן להפליא במהלכה וברוחה של ההצגה.
בתחום הבימוי עצמו נתגלה לפנינו שוב יוסף מילוא כאמן הבמה השופעת חיים, הבונה תמונות מרהיבות מזיזן ומניען ביד קלילה ובחן, שומר על מקצב ער, משלב כניסות ויציאות, בידו הטובה של אמן מנוסה שכמותו.
מכיוון שהמחזה עובד ובויים בצורת פארסה, היה זה צפוי כי יעקב בודו, בתפקיד של פשחור העבד – המקביל ל"ארלקינו" – קצר את רוב התשואות. בודו עשה את התפקיד הזה בשפע של מרץ ושל חן כש"חכמותיו" ומעשי השובבות שלו קולעים תמיד ל"בול" אצל הקהל, חיים בנאי, בתפקיד "הממונה על המקור", מילא היטב את התפקיד של "קצין קשר" עם תקופתנו, בהעלותו את הנוסך הקומי בארשת של רצינות קפדנית.
אצל שני שחקנים היטיב הבמאי לנצל את הנתונים המזרחיים, לטובת התפקידים ולטובת ההצגה כולה: עזריאל אשרוב, בתפקיד ה"חושק" (המאהב) הראשי, היה שובה-לב בתמימותו וגבר על הפקיד, שהינו קשה מעצם טבעו; אריה אליאס עיצב על כל דקדוקיה ופרסיה את דמותו של רב יהודי באחת מארצות המזרח, בהוכיחו שליטה מושלמת בכל אפשרויות הביטוי של דמות זו.
גדעון זינגר ונאווה שאן, בתפקיד הורי הנערה הנאהבת, גילמו כהלכה זוג של הורים, שיסודות אופיים-והתנהגותם מוסיפים להתקיים גם בקומדיה הטרקלינית. אורה בר-אור גילמה טמפרמנט וחיות, בתפקיד השפחה. אסתר אשד, בתפקיד הבת ה"נחשקת" הייתה לוויית-חן של נוי משובצת בעלילה.
למרות דברי ההסתייגות, שהועלו לעיל מתוך שיקולים של אהבת עברנו ואהבת הדרמה, ראוי יוסף מילוא לבוא על הברכה, על שהעלה מחזה בעייתי מבחינות כל כך רבות – בצורה חיה, ססגונית, עליזה ומשעשעת, המבטיחה לעורר הר והנאה אצל הקהל.
מילוא עשה בתבונה, …חלק ניכר מהתסבוכות העלילתיות של המחזה, …איננה לפי טעם…, וכי "תרגם" פרקי… רבים ללשון יותר מובנת…, אך התוצאה הסופית – …בעוון החריזה הפשטנית מדיי – הייתה, שבמקום… לפנינו קומדיה בעלת… קלאסי, כיאה לגילה, …קומדיה ברמה לשונית וספרותית עממית-פשטנית.
היתה זאת המצאה נחמדה… של מילוא, שצירף למחזה דמות של "הממונה על המקור", בן תקופתי\נו, המתערב מדי פעם בעלילה, כדי לתקן ולהדחיק את השחקנים ולהחזיקם "במסגרת התקופה" גם ה"גלישות" של השחקנים מלשון עתיקה ללשון תקופתנו הן חביבות מבחינה עקרונית. אולם דווקא כאן דרוש היה סופר ומשורר