מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"פרנסוא ראש גזר" – ב"תיאטרון העממי".
סיפורו של "פרנסוא ראש גזר", מאת ז'יל רנאר, הוא סיפור בלתי רגיל, מיוחד במינו. זהו צירוף מופלא של סיפור אווירה, המשולב בתעלולי משובה של ילדות, כשברקע תלויה דראמה קודרת, שאינה מתבטאת במעשים דראמטיים, אלא במיטען-נפץ האצור עמוק מתחת לפני הדברים. מוכן מאליו, שביצוע בימתי של סיפור מיוחד כזה מחייב, ראשית כל, סיבה מיוחדת והצדקה מיוחדת. ההצדקה היא בדרך כלל מציאותה של שחקנית, המסוגלת – בתוקף נתוניה הטבעיים – לגלם את דמותו המחוספסת – פיוטית והשובה-לב של פרנסוא ראש-גזר.
באין שחקנית כזאת, שכאילו "הכרח" להציבה בתפקיד פרנסוא ראש-גזר, וכאשר מתחילים לחפש שחקן או שחקנית לגילום הדמות הזאת – זוהי ראשית של דרך קוצים, שקשה להגיע בסופה להצלחה מלאה. זה הדבר שקרה ל"תיאטרון העממי" של אורי זוהר וא. דשא (פשנל), בהעלותו את המחזה הזה.
הבמאי והמעבד של הסיפור, מיכאל אלמז, זכור לנו שמכבר – וזכור לנו לטוב. הוא היה סולל ופורץ – דרך בתיאטרון העברי למחזאות האוואנגארדית, לפני כעשר שנים ומעלה, כאשר ניהל את תיאטרונו "זירה". שם ב"זירה", הוא גם הציג לראשונה את "פרנסוא ראש-גזר". ושוב, העובדה שהוא מוכן עתה- אחרי היעדרות של שנים מהארץ – לפעול על הבמה העברית, והעובדה שפרנסוא ראש-גזר מן הזמן ההוא, בביצוע צעירה לא – ידועה ששמה שולמית פילין, זכה להצלחה גדולה – אף אלה אינם סיבה מספקת להעלאת ההצגה אצלנו מחדש.
עיבודו הבימתי של הסיפור, על-ידי מיכאל אלמז, יש בו מחוסר האיזון. המערכה הראשונה משופעת דמויות, ועל-כן בעלת ריתמוס חיצוני, אולם רדודה, ביגלל הצגה מקוטעת של דמויות ובגלל שיחוק מופרז מצד קבוצת הילדים המערכה השניה היא יותר מרשימה ומעניינת, אולם לוקה בחוסר תיאטראליות, משום שהיא מתנהלת בעיקרה בין שתי דמויות – האב ו"ראש גזר" – בלבד.
נהנתי לשמוע את לשון העיבוד העברי של אלמז (ייתכן, כי אדם שנעדר זמן-מה מן הארץ, מיטיב לשמור על גחלת הסגנון הספרותי מפני ההיסחפות לתוך עממיות פשטנית ורדודה, והנופך הספרותי "הולם" את היצירה הדראמטית) – אולם התקשיתי להבין את תפיסתו הכוללת כבמאי, בהעלותו לפנינו את סיפורה של משפחה, שבה אין בין האב והאם כל הבנה ומגע, ואחד הילדים, ראש גזר, מופלה על – ידי האם באכזריות לעומת היתר – דומה, כי הבמאי אלמז רצה להציג את המתרחש כפי שהוא משתקף בעיני הילד הנרדף. המחשה כזו גוררת כעין סילוף תמים של ממדים ויחסי-גומלין – הגדול נהיה ענק, הרע נהיה אכזר ומרושע, הטוב נהיה מיטיב ורב-חסד. ואולם, כיוון שהבמאי לא הבהיר לנו בשום תחבולה בימתית, שהוא אמנם מציג את העלילה מנקודת ראותו של פרנסוא ראש-גזר – נתקבלה הצגה ריאליסטית, שכולה רצופה הפרזות: האב שותק כל הזמן, האם מגדפת כל הזמן, הילדים משחקקים כל הזמן.
במערכה השניה, בשיחת הפורקן הנהדרת בין פרנסוא לבין אביו, ניתנו להצגה תוקף ומשקל רב יותר, אולם הבמאי החזיק משום מה את הדמויות בסטאטיות מתמדת, ובהכריחו את הצופה-המאזין לספוג את החוויה כמעט מן השמיעה בלבד, קיפח אפשרויות נוספות של חדירה ללב הצופה.
את התפאורה והתלבושות להצגה עשה כהלכה צבי גרא שנסך פיוט אוורירי על תפאורתו המרומזת.
בתפקיד "ראש גזר" הופיעה עליזה יצחקי, שנראתה במערכה הראשונה מופרזת מאוד, בגלמה את הילד המחוספס על-ידי עמידה עקומה, טילטול ידיים וראש וכדומה, אולם במערכה השניה העמיקה להתמזג עם הדמות ולבטא את המתרחש בנפשה. נחמיה פרסוב – ששיחק לפני שנים בקאמרי, וחזר עתה לשחק אצלנו אחרי קריירה משחקית מגוונת בארה"ב – גילם את אבי המשפחה, ביובשנות יתרה, שלא נמסה כליל גם בתמונות הפיוסין לקראת סוף ההצגה. שולמית אדר, שלאחר גילום דמויות של צעירה שברירית התמודדה כאן עם תפקיד של אם נוקשה ובעלת – בית מרושעת, גילמה אף היא את התפקיד באותה יובשנות צורמנית ומחוספסת, באופן חד-צדדי, שהייתה כנראה מצוות הבמאי, אך מנעה התהוות של דמות פלאסטית רב-ממדית.
שתי שחקניות ותיקות ומנוסות, אלישבע מיכאלי ודבורה קידר, גילמו את דמויות המשרתות בבית המשפחה.
דמויות אפיזודיות גילמו שאול צור, זהבה ענבר וגדי יגיל. יעל אביב הבזיקה בחן כובש, בגלמה את הילדה ב"משחק החתונה" עם ראש גזר.
"התיאטרון העממי" העלה הצגה, שיש בה חן ונוי ותרבות, ברמה כללית נאה, ראויה במיוחד להצגה לבני נוער, אך הקסם הייחודי של סיפור "ראש גזר" לא זכה לשווה-ערך הבימתי שלו.