ברכט הוא ברכט

"אדם הוא אדם" לברכט – בתיאטרון "אהל".

הצגת "אדם הוא אדם", אותה כתב ברטולר ברכט בהיות מחזאי מתחיל בן 28, משיבה משב-רוח רענן על הבמה, כיאות לברכט, ששבירת שיגרה ומוסכמות הייתה עקרון וטבע אצלו.

ב"אדם הוא אדם" אין עדיין ברכט מגיע לשיא יצירתו, אולם כבר כאן יש אותו שילוב חופשי ובעל-מעוף של קאבארט ספרותי (אחד מגילויי התרבות המוצלחים והמפולפלים של גרמניה בשנות העשרים) פירורי פילוסופיה, עלילה שקטעיה המורדים מצטרפים לרצף, מימרות קולעות, פזמונים יובשניים-עוקצניים, ומדי פעם – בניגוד לעקרונותיו המוצהרים של המחזאי "צביטה" בלב רגיש.

המחזה זכה לביצוע רענן ב"אהל", בראש ובראשונה הודות לבמאי האורח הצרפתי ז'אן-מארי סרו, שידע לשלב נאמנות לעיקרי התיאטרון הברכטי עם גמישות, כיאות לנהוג בקהל של שנות השישים של המאה שלנו. היה זה בימוי מקצועי ונאה, ובחלק הראשון של ההצגה גם רענן ומשעשעף אם כי בחלק השני פגה במקצת תנופת ההפתעות הבימתיות. מזלו של הבמאי היה, כי בתפקיד הראשי עמד לרשותו אבנר חזקיהו, זה שחקן בעל הקסם האישי ובעל הכישרון המשחקי, אשר גילם את דמותו של הסבל הגאליגיי, בכל גילגוליה, בחן טבעי, כאילו היה זה הדבר המובן מאליו ביותר בחיים, שסבל נקלע לשורת מצבים דמיוניים במחנה של צבא – ומדי פעם שפע קסם צ'אפליני מובהק.

אך הבמאי ואבנר חזקיהו (ואתם, כמובן, ברטולד ברכט) לא היו היחידים שתרמו להצלחת ההצגה, צוות רב-גוני נחלץ למשימה, וביניהם: התפאורות והתלבושות של יגאל תומרקין, שהבמה שלו היתה צירוף מאוזן של יסודות ריאליים ולא ריאליים, אשר שימשו גם יחד את תהפוכות העלילה; המתרגם אמנון אחי-נעמי, שהגיש תרגום שוטף וקליל; השחקנית אלישבע מיכאלי, שגילמה את האלמנה בגביק, בעלת הקנטינה הצבאית; המלחין נועם שריף, שמנגינותיו ה"ברכטיות" (או שמא נאמר "וייליות") ליוו את ההצגה, ובביצוען בלטה המחצצרת הצעירה אראלה חיבובסקי; והמשורר רפאל אליעז, שסיפק את פזמוני ההצגה.

גם יתר השחקנים היטו שכם להצלחת הערב: שלום יוסף, בתפקיד גרוטסקי של הרס"ר צמא-הדם, שנהפך לרך כשעווה בקרבתה של האלמנה בקביג; בצלאל לונדון, בתפיד מסוגנן של כוהן במקדש טיבטי; ניקו ניתאי ויהודה גבאי, בתפקיד חיילים בריטיים בהודו.

ראיית ברכט, מאבות התיאטרון המודרני, היא "שיעור חובה" לכל חובב תיאטרון, הרוצה לחוש את דופק התיאטרון בן-זמננו; ההצגה ב"אוהל" הופכת את שיעור החובה לשיעור עונג.