מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"הוא הלך בשדות" מאת נשה שמיר – בתיאטרון חיפה.
מחזהו של משה שמיר מתקופת הפלמ"ח ו"המדינה בדרך", "הוא הול הלך בשדות", הוצג לראשונה ב-1948, ואחרי כן בגירסה מתוקנת ובבימוי מחודש ב-1956, בשתי הפעמים על-ידי יוסף מילוא בתיאטרון הקאמרי. עתה, כשהוא מוצג בשלישית, שוב בבימיו של מילוא, אך בתיאטרון חיפה – מסתבר שטוב שחודשה הצגת המחזה הזה.
טוב לא רק משום שאנו רוצים, כי צעירי דורנו ייחזו במשהו מן המאורעות מלפני 20 שנה – והרי בעיני צעירינו, לא פעם מלחמת העולם הראשונה והשנייה, השואה ומלחמת השיחרור, מצטיירים גם-יחד כבליל אחד; טוב – ולא רק משום שלנו עצמנו, לבני הדור ההוא, נעים לחזות בעלילות ובדמויות שחוללו משהו ולא יישנו עוד. טוב להציג שוב את "הוא הלך בשדות", מפני שזהו אחד המחזות הטובים ביותר של המחזאות העברית המודרנית – מחזה מעניין, מרתק, שיש בו גם אמת וגם פיוט.
"הוא הלך בשדות" הוא מחזה מודרני, אך לא "אוואנגארדי". יש בו עלילה, האומרת לנו משהו, גם בתור פרטים וגם בתור בני דור מסויים. יש בו דראמה ויש בו מלוס. ויש בו שפה פיוטית כלשהי, נמלצת כלשהי, שבימינו היינו אולי מחליפים בלשון יותר משובשת ופשטנית, שנשתרשה – ואמנם טוב שנשתרשה – על הבמה העברית, אבל בתיאור העלילות והנסיבות של תש"ח הלשון ההיא היא במקומה מאין כמוה.
באותו קו של פשטות מרשימה הולך צייר התפאורה אריה נבון, שרישומיו, המורכבים מקווים מעטים, ממלאים את רקע הבמה ויוצרים אשלייה של שדות וכרמים, קיבוץ ואהלים, הרים וגבעות בכוח-שכנוע עז יותר משיכלו לעשות ציורים או תפאורות כבדות ומלאכותיות.
הבמאי יוסף מילוא, המתמסר למשימת הבימוי הזאת בפעם השלישית, מבין את המתרחש ואת הדמויות המהלכות בתוך המתרחש מאין כמוהו, והוא מוליך את בני האדם ואת מהלך ההתרחשויות ביד בוטחת, בחוש אסתטי מאוזן שאינו נרפה אך לרגע קט, ובמיצוי כל האפקטים עד תומם.
היתה זו הצגה מצויינת – למרות הרמה הרדודה של המשחק.
יצחק שילה היה אמנם קריין נאה, ושובה לב. ואביבה שוורץ-רעיוני, בתפקיד העולה הצעירה מיקה, העלתה רגעים של רוך ושל מבוכה, שיש בהם משום הבטחה לעתיד. ואברהם בן-יוסף, גיורא שמאי, מרדכי בן-זאב, אילן דר, נאוה שאן, יוסף בשי ונתן מייזלר תרמו להצגה מיכולתם המקצועית ומנסיונם. הפריע במידת מה חוסר נסיונו של גד אילון, בתפקיד המרכזי והקשה עד מאד של אורי, הפלמ"חניק בן הקיבוץ.
אין אמנם להצביע על מכשלות חמורות בתחום המשחק, אך מצער מאד שאין גם להצביע על הישג כלשהו. ואם, למרות הגאלריה האפורה של הדמויות, היתה זאת הצגה מעניינת, נאה ומהנה – הרי זאת זכותם של המחבר והבמאי, וגם של החומר שהם היטיבו לטפל בו ביד אמונה.
