שתי מנות עלא כיפאק

"ערב של שושנים" – ו"הגשש החיוור"

נזדמן לנו לראות בימים האחרונים שתי תוכניות בידור, שיש בהן כמה וכמה דברים משותפים – לא רק האמרגן דשא (פאשאנל), ולא רק שייקה אופיר, שבתכנית אחת הוא מופיע ובשניה הוא במאי. משותף לשתי התוכניות האלו גם הלך הרוח הבידורי, המאפיין כנראה את סוף שנות השישים בישראל. ומשותף להן, הגם שלא במידה שווה, שהן עשויות ביידע מקצועי ונותנות לצופה את התמורה שלה הוא משתוקק.

התכנית "ערב של שושנים" מבטאה את עידן הבידור הכל-אלקטרוני. אריק איינשטיין ושייקה אופיר שרים ומדברים לתוך מיקרופונים, הגיטארות הן חשמליות, וגם העוגב, כמובן, הוא חשמלי, הרעש שנוצר בעזרת המדע האלקטרוני הוא כזה, שאין צורך – תודה לאל – לשים מיקרופון גם ליד מערכת התופים וכלי ההקשה. אך למרות הרעש – ואולי בזכותו – תזמורת המלווים של אריק איינשטיין, הקרויה למען הקיצור "איינשטיינים", היא נציג בעל רמה מקצועית של כל אותן חבורות ותזמורות, למן "החיפושיות" ואילך, שהשתלטו בשנים האחרונות על במות הבידור ההמוני.

והנה, מופיע אריק איינשטיין – "יצוק בתוך חליפתו הנוצצת" (אם להשתמש בניב נחמד בו מתאר צ'פלין, באוטוביוגראפיה שלו, את המחזמר של אחת מנשותיו לשעבר). אריק הוא בעל חן וקסם, שההגשה המקצועית של הפזמון היא טבע שני לו. והפזמונים חלקם – תרגום של מנגינות מיובאות, וחלקם מקור. מסתבר שהפזמון ה"הולך" בזמננו איננו הסאטירי, או העממי, או הפולקלורי, או המחודד – אלא פזמון פשטני, המגיש הווי חברתי או עדתי על קצה המזלג, וסיכוי הצלחתו עולה ככל שכלול בו רמז לא מוסווה לעניינים שבינו לבינה.

לעזרתו של אריק בא שייקה אופיר – פנטומימאי ובדרן, שמעטים אצלנו יכולים להשתוות לו. בהינף-יד-ורגל הוא מציג קטעי פאנטומימה זערערים, המעלים עולם שלם של דמויות מאופיינות בדרך של סאטירה לגלגנית ושל תיאור קולע. גם בתחום הבידור הציבורי – או הדיבור הבידורי – מצטיין שייקה אופיר כחקיין בעל טמפרמנט של קולות וניבים ותנועות, במשקל המופע הקל.

המיפגש של אריק ושייקה מזמן על במה אחת שני אמנים מקצועיים מהוקצעים, שהחליטו לרדת לרמתו ולטעמו של קהל המוני, בעל הדרישות הצנועות ביותר. אין זאת "חכמה", שהם עושים זאת בהצלחה. היינו חושבים זאת ל"קונץ" הרבה יותר גדול, אילו צירפו לכשרונם גם תירגול ממושך (גדולי הכוכבים בעולם אינם מתביישים לעבוד ולתרגל תכנית בידור אחת במשך שנה או למעלה מזה) מחשבה מאומצת, כדי להעלות את הקהל אל רמה, ההולמת אותם ואת כשרונם הרבה יותר.

התכנית החדשה של שלושת "הגששים החיוורים" – גברי, פולי ושייקה מוכיחה, שהצוות הזה שיפר להפליא את טכניקת ההופעה שלו, בזמר, בתנועה ובדיבור, ויצר חבורה מלוכדת היטב.

השלושה, בבימויו של שייקה אופיר, שופעים המצאות ורעיונות הומוריסטיים, שהשבח עליהם מגיע ללא ספק במידה שווה להדרכתו של הבמאי ולכשרון-ההבעה של שלושת הפזמונאים הקומיקאים.

בראותנו את תכניתם של "הגששים", נתעורר בנו הרהור על דמותו של ההומור המשתלט – כפי שרואות עינינו על בימתנו כיום הזה. אם נסקור במבט חטוף לחלוטין את התפתחות ההומור הבימתי הארצישראלי והישראלי, למן "המטאטא" ו"לי לה לו" (אלתרמן) ותכניות "החמאם" (דן בן-אמוץ) ועד ל"גששים" – ניאלץ לציין, כי מצטיירת בהתמדה התרחקות מן ההומור השכלתני, האינטליגנטי, המפולפל, אל ההומור העממי, הומור של הווי. ועם "הגששים", הגענו למה שנראה כ"הומור של אידיוטים". בלי לגזור דין על התופעה הזאת, עלי לציין, כי הקטעים המוצלחים והמצחיקים ביותר של הצוות היו אלה שבהם הם הופיעו כמטומטמים גמורים או גמורים למחצה. מסתבר, כי יצרני הצחוק סמכו – אולי שלא בהכרה – על יצר ההומור הסאדיסטי – התאוות לצחוק לאידו של הזולת – ועל יצר של התנשאות והתעלות. ה"יצירה" של ההומור הזה מאפשרת גם לרבדים הנמוכים ביותר של החברה לצחוק ממישהו נמוך עוד יותר מהם – דהיינו הפרימיטיבי עד כדי פיגור.

ועוד תופעה בעלת משמעות חברתית נתבלטה בתכניתם של "הגששים". לפני שלושים שנה נהגו במופעי הבידור שלנו ללעוג ל"ייקים". אחרי כן העלו על הבמה מדי פעם את התימני, באספקלריה מצחיקה. בטחוני, שאילו הוצגה לפני עשר שנים תכנית הומוריסטית לגלגנית, הבנוייה כולה – בחריפות לא מבוטלת – על דמויות של העדה הספרדית, תוך הדגשת ההיגוי והניבים של מארוקנים וסאלוניקאים, היה הדבר מעורר תרעומת, גם בקרב העדות האחרות, ובמיוחד בקרב אנשי העדות האלו, שהיו רואים בכך כעין "אנטישמיות".

העובדה, שבימינו ניתן להעלות על הבמה הומור "עדתי" תוקפני כזה, וכי נהנים ממנו בני העדות "המותקפות" – מוכיחה, שחלה אמאנציפציה רבה במעמדן, ובעיקר בתודעתן, של העדות השונות בארץ, עד כי "המותקפים" מסוגלים לראות את הליגלוג "באופן אובייקטיבי", כגילוי של הומור מכוון במישרין אישית נגדם ואינו פוגע בבשר החי.

אגב, דבר דומה התרחש הארה"ב, שם פשטה בשנים האחרונות אפנה של התבדחות על חשבון היהודים ותכונותיהם והיהודים "המותקפים אינם חשים עוד בכך משום עלבון או התנפלות, בגלל תודעת מעמדם היציב והבטוח.

אך כל הדברים הללו אינם אלא הרהורים שלאחר . . . צחוק. והצחוק בתכניתם של ה"גששים" היה כן וסוחף.