מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"הדרקון" לייבגני שווארץ ב"קאמרי".
ייבגני בן לבייב שווארץ, שמת לפני כשמונה שנים בבריה"מ, בגיל 61, היה מחזאי סובייטי יוצא דופן: הוא העיז לכתוב בחשכת ימי השלטון הסטאליניסטי בגנות העריצות, אחר שהיסווה את מחזותיו במעטה של אגדת פלאים.
מחזהו "הדרקון", מן החשובים והטובים שכתב נתפרש בעת כתיבתו, בשנת 1943, כמכוון נגד הרודנות הנאצית. אולם כל מי שקורא בו, ולוא במעט עיון, מבחין בו, ללא כל אפשרות של טעות, כמה וכמה מן הסממנים המובהקים של הרודנות הקומוניסטית-הסטאליניסטית.
יתר על כן, שווארץ אינו מסתפק בגינוי העריצים האכזריים; הוא מגנה גם את ההמון, המשלים עם העריצות הזאת ללא התנגדות וללא התמודדות – ובזאת נהפכת יצירתו למסוכנת במיוחד לגבי כל משטר טוטאליטרי.
הצגת "הדרקון" בתיאטרון הקאמרי, בתפיסתו ובבימויו של ליאונרד ש"ך, היא קלילה ונעימה, אך נוטה במידה כזאת לפשט של אגדה לילדים, עד כי הצופה המבוגר חדל עד מהרה מלמצוא בה דראמה או מתח.
נראה כי הבמאי ש"ך ביקש לנהוג ב"עדינות" יתרה. הוא נמנע מלזהות את הדרקון המרושע, השולט זה מאות בשנים בתושבי העיירה, – במשטר רודני ממשי כלשהו, מן ההיסטוריה של העשורים האחרונים. ש"ך חשש כנראה, כי זיהוי גלוי ונראה-לעין כזה יהיה "גס". הוא הניח, וזאת בצדק, כי כל אדם יבין, שהדרקון בעל שלושת הראשים אינו דרקון מעולם הדמיון הילדותי, אלא סמל לתופעה חברתית.
ואמנם, אי אפשר שלא להבין זאת ואולם, מכיוון ש-ש"ך מתמיד עד הסוף בקו של הצגת אגדה, תוך הנחה שהצופה ייצור לו בעצמו את הלקח ואת מוסר ההשכל – מכשיל הוא את תמצית רוחו של המחזה. כי בשעה שרואים מחזה, חשוב לא רק לדעת מה מתרחש לעיני הצופה. צריך גם להרגיש. רגש מעורר מחשבות ורגשות נוספים וחדשים. אולם כאשר הצופה המבוגר רואה אגדת ילדים, הסובבת על מעשה בדרקון ועל אביר טהר-לבב היוצא להכריעו, ותו לא, – לא מתעורר בליבו שום דבר. הדרקון האימתני הוא בעיניו פוחלץ מיכאני נלעג, שהוא אינו יכול לפחד מפניו. לכן גם אינו יכול לחוש את הכורח של חיים-ומוות להשמיד אותו, ולכן אינו חש את הזוועה הטמונה בהשלמת בני האדם עם העריצות.
כיצד החטיא הסגנון האגדי של ההצגה את העוקץ החברתי של המחזה – זאת חשים במיוחד בתמונה, בה פונה האביר הישר והאמיץ לנסלוט, אחר שקטל את הדרקון, אל תושבי העיירה, ששוחררו מאימת המפלצת, וגם אל הצופים היושבים באולם, וקורא: "אתם, אל פחד!" הוא משמיע את קריאתו לריק, כי באולם התיאטרון, בשעה 10 בערב, לא יושב אף צופה בגיל שבו עדיין מפחדים מפני ראשי קארטון צבועים של מפלצת.
לבטח היינו מפחדים מפני הדרקון, אילו הבהירה לנו ההצגה, בסגנונה, בדגשיה וברמיזותיה, שהיא מזהירה מפני אותה סכנה ממשית, ששלטה באכזריות עקובה – מדם על המונים גדולים, שסממני שלטונה עדיין ניכרים במשטרים רבים, שסכנת השתלטותה המחודשת עדין לא חלפה. אז היינו זועמים על "משתפי הפעולה". אז היינו מתמרדים נגד ההשלמה נכאת הרוח עם הרודנות, אז היינו חרדים, היינו מתרגשים, היינו חשים דראמה. בהצטעצעות – הילדותית השופעת נוי, שהוצגה לפנינו, אין כל דראמה.
הצייר אריה נבון יצר תפאורה יפה להפליא, המתאימה ל… הצגה לילדים. זוהי תפאורה, שאפשר למנות בה ערכים אמנותיים ואסתטיים רבים, אך אין בה – במקביל לרוח הבימוי – שום יסוד מפחיד ומרעיש.
התרגום העברי של נתן זך, והמוסיקה של גארי ברתיני, תרמו לרמתה התרבותית בכללית של הצגה.
כיוון שלא הוטבעה גושפנקה חברתית צורבת על ההצגה, אי אפשר היה גם לצפות למיבצעים מרשימים בתחום המשחק.
התפקיד הקשה ביותר הוטל על זאב רווח, בדמות האביר טוב-הלב – שהרי אין דבר קשה יותר מגילום האיש הישר וההגון, שלכאורה קשה כל כך להסביר מדוע הוא ישר והגון. זאב רווח גילם את התפקיד בחן ובאלגאנטיות.
דמות עסיסית, בעלת סממנים הומוריסטיים, גילם אברהם מור, בתפקיד ראש העיר, שתחילה הוא נכנע לדרקון ואחרי כן אץ לתפוס את מקומו, השלים אותו יפה אורי לוי, בדמות בנו, הנוול, במשחק מסוגנן ומעורר עניין. זלמן לביוש לבש דמות ופשט דמות בתפקיד הדרקון.
בין כל השחקנים הרבים האחרים – שהבמאי הוליכם על הבמה בסיטואציות, ללא תנופה – ובכללם רינה גנור, ששיחקה את התפקיד הנשי הראשי בחיוורון, לא מצאנו מיבצע ראוי לציון. שמעון בר השמיע פזמון וכמה משפטים, בהופיעו בדמות חתול, הפותח וסוגר את ההצגה.
דרקון העריצות של ייבגני שווארץ עודנו מזוויע ומפחיד, כי הוא יצור מובהק של המאה העשרים. דרקון ההצגה של ש"ך הוא צעצוע נחמד, כשאר היצורים מן הגאלריה של האחים גרים.
