החושך השחור

"המשרתות" מאת ז'אן ז'נה – בתיאטרון "הבימה".

עולם של מראות המעוותות את הבבואה, מערכת של פרגודים החושפים בזה אחר זה את הפינות האפלות של הנפש, הגבול האחרון בין האדם המודרני לבין האדם הקדמון, תחום המפגש של האמת מול השקר, הזיות האדם על רקע המציאות הכובלת – אלה אחדים מן התארים (הלקוחים מן התוכניה), שנקשרו לראשו של הסופר והמחזאי הצרפתי ז'אן ז'נה.

אכן יוצר יוצר-דופן לחלוטין: הומוסכסואל ועבריין, שנידון פעמים רבות על גניבה וניצל מאסר עולם רק הודות להתערבותם של מעריציו – שעמהם נמנו גדולי רוח כמו קלוגל, ז'יד, סארטר וקוקטו – אשר פנו בעצומה אל נשיא צרפת והשיגו לו חנינה.

המחזה "המשרתות" בנוי על סיפור באנאלי, מעשה שהיה, כאשר שתי משרתות, אחיות, ניסו לרצוח את גבירתן. בגירסה של ז'נה שואפות המשרתות-האחיות – המקיימות גם יחסים לסביים זו עם זו – לשינוי דמותן, לשם כך מתחפשת האחת לגברת והאחת למשרתת שלה. החיפוש החולני אחר דמות לא-להן מוליך למזימה של הלשנה ורצח. אך רק טבעי הוא, כי בעולם מיוסר זה של כשלון ותיסכול, נכשלת גם מזימת הרצח – ונותרו רק אין-המוצא ואפס-התקווה.

לולא ידענו שכמה מגדולי הרוח – בעיקר צרפתים – רואים בז'נה יוצר גאון, המיטיב להביע מאין כמוהו את הרחשים התמירים ביותר של תקופתנו, לא היינו מעלים זאת על דעתנו למראה ההצגה של "הבימה". הצגה זאת הלאתה אותנו בקצב האיטי ששיוה לה הבמאי מיכאל אלמז, והסלידה אותנו במיפגן הרפש הנפשי והגופני כאחד, שהועלה במישרין, בלא להוליך ל"קאטארזיס" המזכך הנודע.

הצגת "המשרתות" מחייבת גם תפיסה מיוחדת, שיהא בכוחה לגשר בין היוצר (היוצא דופן) לבין הצופה (השיגרתי) וגם כשרון גדול מצד הבמאי והשחקנים, להגשמת התפיסה הזאת על הבמה. בהצגת "הבימה" ניתנה לנו רק מה של חשפנות פסיכו-אנאליטית, שצורתה לא עוררה עניין ותוכנה הבחיל.

התרגום העברי של מקסים גילן נשמע מצוחצח מדי; אני, על כל פנים, איני מכיר שום גברת, החוזרת הביתה מהתרוצצות בעיר, תשושה, ונאנחת: אני יגעה, אני יגעה .."

משה פרנק יצר אפקטים תאורתיים, שניסו להעביר את הצופה מעולם אחד למשנהו, על ידי שינוי הצבעוניות התאורתית, אבל מכיוון שהצופה לא נתפס כלל למתרחש על הבמה, היו המעברים התאורתיים מלאכותיים וחסרי משמעות. ואותו אפקט תאורתי, שבו הופנו זרקורים חזקים ישר לתוך עיני הצופים – היה מרגיז; אני מניח שהכוונה היתה אמנם לעורר את רוגזו של הצופה כלפי משהו או מישהו, אך רוגזי-שלי התעורר רק כלפי הבמאי ויוצר-התאורה.

שושנה דואר וצפורה פלד גילמו את הדמויות של שתי המשרתות, בנסותן להיות דוחות, במידה שכל אחת מסוגלת לכך. גאולה נוני היתה גברת יפה ושופעת ברק, ברמת משחק ירודה.

בין הכתרים הרבים שנוהגים לקשור לז'נה, מצוי הכתר של "פייטן האור השחור". בהצגת "הבימה" הוצג רק "החושך השחור" שמצוי בו.